היה צפוי לגמרי שאם חיכיתי לגנון כל השבוע, וזה מה שאמור היה להיות הפיצוי והפורקן הרגשי לכל השבוע הקשה, שעד שתגיע השעה היעודה אני אהיה עייף בטירוף, רציני עד כאב, שיהיה ערב פושר יחסית, ושכולם ישאלו אותי מה קרה ואני אצטרך להסביר בפעם האלף שזה דווקא הפרצוף הרגיל שלי, ושהם פשוט רואים אותי משולהב הרבה פעמים, ואם כבר אז שישאלו אותי *אז* מה קרה.
היום אנחנו גם עובדים, תהום ואני, ובערב אני לא רואה שום דבר מעבר לרביצה מתוחה ושינה מרובה. ומחר בטח גם נהיה שתי בטטות עצובות וחסרות חשק, תהום תהיה חרמנית ואני ארגיש קר ומנוכר, ומאוד יתכן שעדיף כבר שנריב כי : א. זה יפרק את המתח, וב. זה יפיג את השעמום. (;
קר לי, ואני הולך להכין חמין לפני שאתחיל לעבוד. השריתי את השעועית האדומה עוד אתמול, קניתי בקר וברכי עגל עם מח עצם וגידים, וחתיכה אסטרטגית של שומן כבש. בצל, שום, תפו"א, דלעת, ביצים, קישקע מזרחי, כל התבלינים הסודיים, ובשקיות קוקי חיטה אדומה ואורז צהוב. הבעיה שצריך להוריד את הכפפות בשביל זה, וקר לי עמוק בעצמות.
והרי סקופ :
ביום שני בצהריים מתוכננת הפגנה מחוץ לבית המשפט בת"א, במהלך הדיון במחוזי בעניינו של הדאנג'ן. אני מניח שהם יוציאו על זה הודעה מסודרת בהמשך, ואז אני גם אכתוב על זה בהרחבה ויש לי מן הסתם המון מה להגיד בנושא.
לפני 16 שנים. 21 בדצמבר 2007 בשעה 10:44
