לפני 5 שנים. יום רביעי, 29 בספטמבר 2021 בשעה 17:42
בדרך כלל אני סולד מנוסטלגיה אבל הערב המחשבות נדדו מעצמן לימים שהייתי צעיר ורזה וסישנתי את צופית גרנט מלמעלה ומלמטה בפריים טיים.
כמו צב (סליחה אושה) זקן אני סוחב את שריוני המתעבה והוא מכביד ומאט.
גם המילים שפעם היו ניטחות החוצה בעוצמה עכשיו מופרשות באיטיות רירית דביקה.
אני זוכר את הרגע שבו הבחנתי שכשאני עצוב כבר לא נעמדות.ים בתור כדי לעשות לי פינת ליטוף.
אני זוכר אנשים שהיו משמעותיים בחיי וכבר מתים הרבה שנים.
כשעברתי ניתוח מעקפים בגיל 39 שאלו אותי: ״ככה פתאום באמצע החיים?״ ואני בכלל לא ידעתי שאני באמצע החיים.
יש לי עוד המון תכניות, פנטזיות, רצונות, כמיהות, תשוקות ושאיפות.
כל עוד המוזיקה נמשכת לא מכבים את האור.