אנחנו מגיעים באיחור מינימאלי של שעה ושלושת רבעי, אחרי קניית סמירנוף באמפם ותפיסת טרמפ עם ריפרף ששוטט בשכונה בחיפושים. הטרמפ רק מאריך ומסבך את הדרך, ובסוף איכשהו אנחנו מוצאים את הסמטה הנכונה, ואת הדלת הג'יפאית שמאחוריה גרם המדרגות החלקלקות שמוביל למסיבה.
כולם כבר שם, יותר מדי אנשים עם יותר מדי דברים לדבר עליהם, וכולם קראו וכולם יודעים, ותהום על הבאר בתחפושת פורנו-סנטה קלאוס, ואני בפינה החשוכה, שותה ומשתדל שלא למשוך אלי תשומת לב. אבל כולם מגיעים, ואני רואה במבטים איך שקודם כל הם מנסים להבין אם המבט העצוב והזועם שלי מופנה אליהם אישית, ואז הם מנסים לשמח אותי בכל מיני דרכים, שלרוב רק מרגיזות עוד יותר כמו ההיא שטילטלה אותי בידידותיות וגרמה לכוס המשקה שלי להישפך לי על המכנסיים.
שואלים אותי למה התחפשתי ואני אומר שלגמד ומצביע על כובע הצמר האדום. מתהווה באמת מסיבה יפה ותוססת, אבל אני בצד ולא בא לי כלום. אפילו לא עשיתי ביד מיום שלישי. מפה לשם היפהפיה של האגרופוב באה לנסות לגרום לי לחייך וזה לא עובד, אבל המחשבות מפליגות למחוזות הפנטזיה אל מול המידע הויזואלי והרגשי שמתהווה אל מול העיניים, והסנאית והחברה הכוסית שלה פוצחות במבצע ניחומים שכולל תנועות מאוד מפורשות עם התחת שלהן על הירכיים שלי, ואז כשאני קצת מתחיל להרפות תהום נכנסת לסרט של רעידות קור לא מוסברות ושיכרות קלה ונשכבת על הספה ואז יורדת למטה ואז עולה חזרה אחרי שאני מביא אותה, ועוד קודם חותכת את עצמה עם פותחן ואני רץ להביא לה ניר סופג.
בסוף אני מצליח לעשת אותה עם חיבוק קבוצתי עם המרהיבה והמלש"ת, והאמזויינע כל הזמן חולצת שדיים כמחווה כשהיא רואה אותי, והמצברוח עובר מקדרות מוחלטת לקדרות יחסית, אבל תהום כבר פאר אאוט, ומנגד המסיבה על סף סיום, וזוג מזדיין בשירותים ואנחנו מציצים וצועקים להם מבעד לחורים בדלת, והנה אנחנו הולכים, ותהום נרדמה כבר על הספה אחרי שעודדתי אותה להחליף בגדים.
אני שונא ששואלים אותי 'מה קרה' או שמנסים לנחם אותי ולהגיד לי שיהיה בסדר ושהאמת תצא לאור. נגד חיכוכים גופניים מפורשים מנשים יפות אין לי שומדבר, הוואבר. אבל באמת, כשאני ככה אני פשוט ככה, והדבר הכי טוב שאפשר לעשות זה פשוט לתת לי להיות ככה ושזה יהיה בסדר.
אז בסיכומו של ליל, היתה מסיבה בת זונה, לא יכולתי מי יודע כמה להנות ממנה, ובכלל הלילות שלי הם לא מה שהם יכולים להיות, ובטח יהיו בקרוב, כי ככה זה עובד בדרך כלל.
ועכשיו שוב סחרחורת ולישון, ומחר שוב עבודה, ומחרתיים שוב מתחיל שבוע, ואני צריך לעשות משו למען עצמי, למען הנפש שלי ולמען הגוף ולמען השפיות והחשק לחיות, אבל כבר שכחתי איך עושים את זה, ולא טוב ככה.
לפני 16 שנים. 29 בדצמבר 2007 בשעה 2:16
