אתמול בצהרים התגלגלנו באוטובוס הכוכבים של ״עולם האסטרונומיה״ לסדנת תצפית אסטרונומית במעמקי המדבר. הגענו לאזור התצפית אחרי כ4 שעות נסיעה שכללה הסברים מקיפים על מה שאנחנו עומדות לראות. הטלסקופים הורכבו ועמדת הקפה והפינוקים הוקמה בעוד השמש שקעה במהירות במערב.
את ההדרכה הובילו אלה רץ המומחית האינטנסיבית ואמיר גור האגדי והמופלא שאלוהים יודעת איפה יש לו מקום בראש לכל הדברים שהוא יודע.
ראינו בטלסקופ בין היתר את נוגה שזרח בצורת סהר ולא עגול כמצופה, את צדק וארבעה מירחיו שגילה גלילאו גליליי (מה שערער על התפיסה המקובלת דאז שעולמנו הוא מרכז היקום), את שבתאי וטבעתו, את גלקסיית אנדרומדה הרחוקה מאיתנו 2.5 מיליוני שנות אור (!), את ערפילית אוריון בה נולדים תינוקות כוכבים ואת הפליאדות (הלוגו של סובארו).
למדנו על אוריון הלוחם (או הצייד או הכסיל) עם הקשת והנדן בחגורה, על מישור המילקה שעליו נעים השמש, הירח וכוכבי הלכת, על צבירים ואסטריזמים, ההבדל בין כוכבים (ש
הם למעשה שמשות רחוקות כמו השמש שלנו) וכוכבי לכת (פלנטות) ושבעצם היה צריך לקרוא לסרט המפורסם: ״כוכב הלכת של קופי האדם״.
צפינו במשולש הקיץ שוקע ומשושה החורף זורח, קיבלנו הסברים מפורטים על שמות כוכבי האלפא בכל קבוצה ועל הרקע שלהם במיתולוגיה היוונית, על הדובות (הגדולה והקטנה) ושהשורה בשירו של מאיר אריאל מתייחסת אליהן (״ומעליי העגלות בתנועה מתמדת״) ושהקוטב הדרומי נקרא אנטארקטיקה כי אין בו דובים (בניגוד לקוטב הצפוני שמעליו שוכנת הדובה הגדולה) ולמה שדובים ילכו לאיפה שאין דובות?
למדנו גם שהגלקסיה שלנו היא כמו פיתה עם פלאפל וסלטים, שפלוטו כבר לא נחשב כוכב לכת כי הוא קטן מדי, שמטאור זו תופעה אטמוספרית ולא חלקיק בפני עצמו, (ראינו המון כאלו במשך הלילה), שיש דירוג לבהירות הכוכבים ושככל שהמספר קטן יותר (ואף שלילי) כך הכוכב בהיר יותר.
שמענו שמערכת השמש הכי קרובה אלינו (אלפא קנטאורי) נמצאת במרחק 4 שנות אור מאיתנו וחשבנו שזה לא סביר שאנחנו לבד ביקום אבל שיכול להיות שלעולם לא נפגוש חיים מפלנטות אחרות, לפחות עד שימצאו דרך לנוע הרבה יותר מהר ממהירות האור.
נראה לי שבפעם האחרונה שנכחתי בהדרכה פרונטלית ארוכה כל כך (משו כמו 10 שעות) יצחק שמיר היה ראש הממשלה. היה קצת מציף ועמוס לפרקים אבל בהחלט חוויתי, מיוחד, מאיר עיניים ומשמעותי, ואחרי חצות שמחנו לקפל את חפצינו ולעלות חזרה לאוטובוס. במקום לשמוע את רחש ההתנעה ולשקוע בנמנום מתוק שמענו דפיקות חוזרות ונשנות מהצד האחורי, ואז החלו להילחש שמועות ברחבי האוטובוס שנתקע סלע (מטאוריט?) בין שניים מגלגלי האוטובוס ושהגברים הטכניים בחבורה עמלים על ניפוצו.
לאחר שעה של דפיקות קולניות ללא התקדמות של ממש נראה היה שהגישה משתנה, ושכמו אבותינו הקדמונים נאלצנו להכיר במגבלות כוחנו ולהתחיל לעבוד עם הראש. אחרי חצי שעה נוספת וקולנית הרבה פחות, עם שילוב של כלי עבודה (״למישהו יש מפתח אלן?״), שחרור אוויר מהצמיג, wd40, אלתור יצירתי (״למישהו יש שרוך?״), וגיוס ההשגחה העליונה (״אם מישהו יודע להתפלל שיתפלל״), לאוניד הנהג החבר׳מן התיישב בהקלה גלוייה על כס המלכות והתחיל בנהיגה מאוד איטית וזהירה חזרה בשבילי המדבר האפלים. (״תראי, שועילים!״ אמרתי לתהום).
קצת אחרי 5 לפנות בוקר נחתנו בחזרה בחניון ברמת גן, עייפות אך חכמות.
