בשבת בצהריים הוזמנתי לפיקניק יומולדת של לקוח בפארק רייספלד בקרית אונו.
היה די טריפי להסתובב שם. אני מרבה לצאת מהעיר אבל לא למקומות פרבריים כאלו. הבניינים הלבנים וחסרי ההבעה נדמו לי כמצבות ויחד עם הצמחיה המטופחת והשקט שבלע הכל, גם את צהלות הילדים המשחקים שנישאו ממרחק ברוח הקלה, הרגשתי כאילו אני בבית קברות ענקי. הכל הרגיש נצחי ועל זמני כזה כמו המוות.
בשלב כלשהו הוצגתי על ידי חתן השמחה לזוג נאה שישב על המחצלת כ״מפיק מוזיקלי רציני״. סיפרתי בצורה מפרגנת על העבודה המשותפת עם הלקוח ושהפרוייקט איתו היה באמת מעניין ומפתיע. הרגשתי רהוט ובטוח בעצמי.
אבל אז הם התחילו לשאול שאלות מהסוג שאני מעדיף שלא ישאלו.
״איזה עוד אלבומים הפקת? עם מי אתה עובד? אתה גם יוצר מוזיקה משלך? מה הסגנון? מה זה ׳קינקי רוק׳? למה זה דומה? יש משהו שאפשר לשמוע בספוטיפיי?״.
שאלות לגיטימיות לגמרי, רק שהן נוגעות בדברים עמוקים וכאובים שנדחסו פנימה בשנים האחרונות עד לאיזשהו רגע עתידי בו ארגיש שאני מוכן להתמודד איתם שוב. מגיל 15 עד גיל 40 כתבתי, הלחנתי והפקתי שירים ואלבומים, הופעתי עם להקה, ועשיתי כמיטב יכולתי לקבל הכרה כזמר יוצר. היו פה ושם הצלחות קטנות ונקודתיות, השמעות ספורדיות, הבלחות בתקשורת, הופעות נצחוניות לצד הופעות עם מעט מאוד קהל. אחרי ניתוח המעקפים הרגשתי burned out לחלוטין וחיכיתי לרוח חדשה במפרשים.
ואמנם אין יותר מדי אלבומים או להיטים שהפקתי שאני יכול להיות גאה בהם ואת אלו שכן קרוב לודאי שהזוג הזה לא היה מכיר. אבל גם להצליח להתפרנס ממוזיקה במשך שניים וחצי עשורים בעיר הכי יקרה בעולם זה משהו. עבדתי עם זמרות וזמרים מהשורה הראשונה בכל מיני מסגרות אבל לא בא לי להתחיל עכשיו להפיל שמות. אני מכיר בחשיבות השיווקית של ז׳אנרים אבל אף פעם לא ידעתי לשייך את עצמי לכזה או לרכב על איזשהו גל אופנתי או לתחום את עצמי בצורה עקבית למוזיקה שנשמעת כמו דברים אחרים שקל להגדיר. בספוטיפיי אפשר לשמוע את האלבום השלישי שלי שיצא ב2008. האלבום הרביעי עדיין מחכה שאסיים את המיקסים שלו, אחרי ששלושה שירים מתוכו יצאו בסוף 2014 ובתחילת 2015, ממש לפני ניתוח המעקפים.
בעבודה התחלתי לראות את עצמי בשנים האחרונות יותר כנותן שירות ומטפל. הגישה שלי הפכה להיות רכה, סבלנית ומכילה יותר, יהירה פחות, ואני בעצם סוג של מיילדת שעוזרת לתינוקות המוזיקלים של לקוחות להיוולד. היצירה האישית עברה יותר לתחום הצילום, ובשנה האחרונה גם ביצירת מוזיקה מקורית לסרטוני הטיימלפס והצלילה שלי. זה אולי לא *הדבר עצמו* אבל זה יותר טוב מכלום.
לא ויתרתי על החלומות שלי ואני כן רואה ערך בלהמשיך ליצור ולהוציא חומרים שלי, גם אם זה נותן אור למישהי אחת בלבד או גורם למישהו להרגיש פחות לבד בעולם לרגע. אני פשוט עוד לא יודע אם יש לי כבר את האנרגיות לזה, ואת הכוחות לתרגל שיחות כאלו ולמצוא תשובות מוצלחות ויצוגיות לשאלות הנפוצות שאנשים שואלים.
אמש הייתה שקיעה יפה: 
