אמש ניסיתי לתרגל קצת הרפיה לפני השינה בתקווה לחבוט קצת פחות את הלסתות שלי זו בזו כמו שקורה בתקופה האחרונה ואז אני מסתובב כל היום עם כאבי ראש למרות השימוש בסד הלילה… אבל התעוררתי בהתקף חרדה כשעה אחרי שהלכתי לישון מסיוט עמוק.
בחלום הייתי במרתף רחב ששימש כאולפן שלי. הבחנתי שהגיטרה הורודה שלי נשרטה בצורה בולטת ומשמעותית בנקודה מסויימת וזה ביאס אותי מאוד. כעסתי על עצמי. הנחתי אותה על הרצפה ורכנתי מתחת לאחד שולחנות הציוד בשביל לשלוף משהו, וכשהתרוממתי חזרה גיליתי לחרדתי שאחת מרגלי השולחן חדרה את גוף הגיטרה ושברה אותה.
היה גם סדק עמוק בין הצוואר לראש, וכשנגעתי בו הוא הלך והתרחב, ואז המתח של המיתרים על הגשר גרם לכל הגיטרה להתעוות ולהתעקם ולציפוי הורוד להתפוצץ עד שכל מה שנשאר ממנה היה שלד מוזר וחסר צורה.
דאגתי שיהיה ממש מסובך או אפילו בלתי אפשרי לתקן אותה. אצטרך לשלוח אותה לחברה ביפן והיא היתה limited edition אז לא בטוח שבכלל יהיו חלקים וצבע להחזיר אותה לקדמותה. ניסיתי לנגן על הגיטרה הותיקה שלי (הלס-פול) אבל המחסור בסריגים (היא קצרה יותר) ובפונקציות פגע לי בטכניקות המתקדמות שלמדתי. חשבתי שכנראה שאצטרך לוותר על השיעורים בחודשים הארוכים שיארך התיקון.
פגשתי את תהום אחה״צ במה שנראה כמו קמפוס של אוניברסיטה, על ספסל מתחת לעץ. היתה אווירה סתווית. אמרתי לה: ״קרה אסון״ והסברתי שאני מחייך כי זה מוזר לי להגיד את זה אבל שבאמת קרה משו נורא. ירדנו לאולפן במרתף והיא הדליקה את הפנס בטלפון במטרה לצלם את הנזק ולשלוח את התמונה להתייעצות. ״את אופטימית״ אמרתי לה, אבל כשהגענו למטה ראיתי שהשלד של הגיטרה שנראה כמו בסיס שחור מוצק דווקא נשאר שלם, ושאולי אפשר יהיה להרכיב עליו את החלקים המתאימים.
בשלב הזה התהפכתי והתעוררתי. המחשבה הראשונית היתה הקלה שזה היה חלום ולא צריך לעבור את כל הפרוצדורה של לשלוח לתיקון, אבל מיד אחריה הציפה אותי תחושת החרדה המבעיתה. מיהרתי לאולפן לוודא שהגיטרה אכן בריאה ושלמה.
הגוף שלי זועק מסטרס והנפש סוערת ללא מנוחה. אני לא בטוח שאני יודע מה לעשות עם זה. הייתי בשבוע שעבר בטיפול אצל האוסטאופת, אני מתרגל מדיטציה ומתאמן בקאנטרי מדי יום, אוכל בריא ולוקח תוספי תזונה, הולך לישון וקם בשעות פחותויותר קבועות, ממעיט באלכוהול ולא משתמש בסמים, ומשתדל לשמור על התקשורת שלי עם בני אדם מתונה ואמיתית. בבוקר בתרגול המדיטציה אנדי דיבר על הקונספט שאם היה לי רק את היום והייתי יודע שזה יומי האחרון, מה הייתי עושה שונה. המחשבה העלתה דמעות צורבות בעיניי.
