מתחת לפרווה

אף פעם לא הבנתי את היכולת הנשית להפוך תוך יום אהבה יוקדת וטוטאלית לנתק מוחלט. רגע אחד את אוהבת, כל דבר קטן חשוב לך, איכפת לך, נוגע בך... ורגע אחרי כבר כלום, הכל נעלם כאילו לא היה, והגבר הזה שפעם היה הכל בשבילך או שלפחות נטעת בליבו את ההרגשה הזו, עכשיו הופך לזיכרון מאובק ורב מגרעות, ששמים בקצהו של המדף הכי גבוה בארון.

לא ראיתי אותה בכלוב מתחילת השבוע. גם לא דיברנו בפון. אני לא יודע אם היא חיה או מתה, אם היא עצובה או שמחה. אני מתחיל לחשוב שמעולם לא באמת ידעתי. עם נשים זה תמיד false, כך נדמה. אתה אף פעם לא יודע באמת. בינתיים אני מפתח הווי עם עצמי, של ללכת לישון לבד ולקום לבד, ואני מדבר עם עצמי, ומספר לעצמי בדיחות פרטיות שלי עם עצמי, וממשמע את עצמי ומרגיע את עצמי כשצריך. אני עדיין חולה. נדמה לי שזה במגמת שיפור קלה.

חשבתי לקנות מכנסיים חדשים למסיבה בצפון ובכלל, אבל אני פוחד לפגוש אותה בנוקס, ובכלל אין לי כל כך חשק לזוז, ואין לי כל כך חשק לבזבז כסף על עצמי (אני רגיל לבזבז על הבחורה) , וגם עוד אין לי ממש טרמפ, והשיעול הזה כואב לי, ואני נראה כמו סחבה עלובה. אתמול במשך היום קיבלתי מוזה והתחלתי לעבוד על 'החלום של כל אישה'. יצרתי לו רית'ם סקשן אלקטרוני, של הארד-קור טכנו, שישתלב בצורה מופלאה עם הגיטרות הבוערות והאלקטרוניקה המהפנטת, והשירה השטנית, התשוקתית, היצרית והכואבת שלי, שנבנתה על לייפטיים של חיים עם נשים. חשבתי שאולי העבודה על השיר תעורר בי את הצד הדומי, הבטוח בעצמו, הטורף.

איבדתי את כובע הצמר האדום שלי. ואי אפשר לצעוק לאקסית מהצד השני של הבית : "איפה הכובע שלי!!?!?" . כלומר, אפשר לצעוק, אבל תגובה לא תתקבל. אין לי מושג איפה הוא יכול להיות, כבר חיפשתי בכל מקום. בזמן שעבדתי אתמול חשבתי לעצמי שטוב שנפרדנו, טוב שהיא הלכה. בחיים לא יכולתי לעבוד ככה על המוסיקה שלי כשהיא היתה. זה תמיד לווה ברגשות אשם, שאני אמור בעצם לשעשע אותה בזמן הזה.

ואז אני חושב, פאק, הרי אני זרקתי אותה. נתתי לה את ההזדמנות ליזום פרידה, היא לא רצתה, או שרצתה ופחדה. כאמור, אי אפשר לדעת אף פעם עם נשים. ואז הייתי אומלל כזה, ורציתי להיפרד, וחיכיתי לעיתוי מתאים, ואז עשיתי את זה באלגנטיות ובאומץ, והנה נפרדנו, והיא לא נאחזת ולא בולשת, והכל בסדר. הצליח לי. אז אני אמור להיות מרוצה. ועדיין, הלב שותת, והכאב מרוסן רק על ידי ההתנהגות הבוגרת שסיגלתי לעצמי לאורך השנים, שמונע ממנו להתפרץ החוצה, ושומר עלי תפקודי ואינטגרטיבי.

ועכשיו אני אומר לעצמי, אוקיי, one day at a time, אתה רק צריך לשרוד את היום, ואם אפשר גם לדחוף לתוכו כמה פעולות חיוביות, כמו לקנות מכנסיים חדשים או לארגן חיי חברה לערב. אבל זה שוב הצד הבוגר הזה, ונדמה לי שהתיישבתי לכתוב כדי לשחרר דווקא את הצד הלא-בוגר. אז הנה, פסקה אחרונה מהגיהנום :

...

לא, זה לא הולך.
לא הולך לי להוציא את הכעס, הכאב, האכזבה, תחושת הנבגדות.
לא הולך לי למנות את הזכרונות שמציפים אותי ומוארים עכשיו באור אחר לגמרי.
לא יכול לכתוב כמו ילד קטן ותלותי, כמו נער מאוהב לראשונה. כבר אין לי את זה.
שתלך, כוססאומו, מי צריך אותה בכלל.