מתחת לפרווה

כשהגעתי אתמול למרכז הקשר, הע' הסוציאלית בישרה לקופיקו שמשבוע הבא ניפגש פעמיים בשבוע. הייתם צריכים לראות את החיוך הלא רצוני שעלה לו... חבל שלא יכולתי לצלם את החיוך הזה ולהציץ בו כל פעם שאני חלש, כל פעם שהנסיעות וההליכות והמשברים קשים לי. היו שעתיים מאוד מהנות איתו. בדרך גיליתי גבעות חצץ ליד המסילה וישר הסתערתי עליהן והוא בעקבותי... ואז אמר : "איזה כיף זה היה !" .

__

בסוף היה לי מיסטרי טרמפ למסיבה, בוולקסוואגן גולף, עם נהגת יפה עם ציצים חדשים, ואושיה בלתי נסבלת שישב לידה. הייתי צריך להגיע לסנטר שיאספו אותי ברבע לחצות. הם התעכבו כמה דקות, ויכולתי לכתוב פוסט שלם על המחשבות העצובות והחרדתיות שעברו לי בראש בדקות האלה. אני טיפוס חרדתי, ללא ספק. הכנתי לי המון שתיה לדרך, ליטר וחצי של סמירנוף ודיאט אקסל.

הדרך לשם דווקא עברה עם תחושה של הבטחה וחמימות, חרף חששותי מלראות שם את האקסית. הבטחתי לעצמי להיות חזק ואמיתי. חיפה נראתה כמו סרט יפה (זו עיר שאני דווקא מסמפט). כשהגענו הבקבוק כבר היה חצי ריק, והקור העז מחוץ לאוטו גרם לי לרעוד כמו מטורף. נכנסתי במהירות והתחבקתי עם כל מי שנקרה בדרכי על מנת להתחמם.

המסיבה היתה תוססת ונחמדה, עם המון אנשי קהילה. פתחתי לי כמה אפיקי תקשורת, והרגשתי לא רע בכלל. כולם שאלו אותי "איך הגעת בסוף?" ועניתי שברגל. מדי פעם ראיתי את האקסית בזווית העין, שיכורה, ומחוייכת בצורה מוגזמת. היא התקרבה אלי, חייכתי חיוך רחב ואוהב ובאתי לחבק אותה, והיא ישר באה לתפוס לי בפטמות בחוזקה. הזזתי לה את הידיים בהחלטיות, והיא הלכה בכעס. כמה דקות אחרי זה באו להגיד לי כמה אנשים שונים, שהיא מקיאה את נשמתה, מחוקה לגמרי, וזקוקה לעזרה. עניתי שאני לא הכתובת. אחר כך הבנתי שלקחו אותה החוצה להתאוששות, ואז ראיתי אותה נכנסת עם חיוך מפחיד והחלטיות מוזרה, וישר מתחילה להתנשק ולהתחרמן עם מישו, ואחר כך עם מישו אחר, תוך שליחת מבטים שקופים לכיווני, לבדוק שאני מסתכל. זה היה באמת מעורר רחמים, ואני שונא רחמים, זה רגש בזוי בעיני. מאוחר יותר היה עוד אינסידנט, כשלפתע הרגשתי משיכה גסה בשיער ושמעתי אותה אומרת למישו : "הנה, זה האקס שלי". השתחררתי מהלפיטה ותפסתי עוד מרחק. בפעם הבאה שראיתי אותה היא היתה מרוחה על אחת הספות בפינה, ישנה כנראה, וכך היא נשארה עד שבאו ואמרו לי שהולכים, קצת מוקדם מדי מבחינתי. המסיבה רק התחילה להתחמם, אבל הם רצו ללכת.

בנסיעה הביתה הייתי בתחושה חמוצה. היה לי קר, לא הספקתי להנות כהלכה מכל הערב, לא הספקתי להיפרד לשלום מאף אחד, הקטעים עם האקסית עשו לי עצוב בנשמה, והאושיה הבלתי נסבל הפיץ את בלתי נסבליותו ברחבי האוטו. הם עצרו לקפה ועוגה בויתקין יחד עם הגמד האלים הpretty fly for a white guy והיפהפייה האדומה והמסתורית שאיתו, ואז הנסיעה הקרה המשיכה, עד שלבסוף ראיתי את האורות הצבעוניים של ארובת רידינג שתמיד עושים לי תחושה של מגדלור שמבשר על השיבה הביתה, והנהגת היפה היתה טובת לב והסיעה אותי עד הבית.

עליתי, רועד מקור, ובמסגרת ההווי שלי עם עצמי אמרתי : "מחר בלילה אנחנו משאירים את המזגנים דולקים כשאנחנו יוצאים", ובתגובה לעצמי צחקתי בקול רם וחרד והוספתי לרעוד. נשבעתי בלב לא לצאת יותר מהעיר ככה. אם אלוהים היתה רוצה שאני אצא מהעיר, לא היה כל כך קר שם בחוץ.