הגענו לבריכת רם עם דמדומיי הזריחה, שקיעת הירח המלא של ט״ו בשבט ובמינוס 3 מעלות צלזיוס. תהום השכילה לצייד אותנו בכפפות וביגוד תרמי שעזרו מאוד. בדרך החוצה משם היתה דרמה קטנה כשלפתע הרכב הפסיק לשתף פעולה עקב קרח על הכביש. האוטו עשה קצת בלט על דרך הגישה הצרה עד שנתקע בגדר המטע, ולאחר כמה דקות של שכנועים בעזרת השתנה על הקרח ותמרונים מתוחכמים נשמנו לרווחה והמשכנו בדרכנו לחרמון.
זה היה ביקור ראשון בחרמון מזה כמה עשורים עבור שתינו, והתרגשנו כמו ילדות מהשלג הקסום והבוהק. קצת התאכזבנו מגודל (או בעצם קוטן) השטח בו מותר היה להסתובב ולטייל, אבל יש לציין לטובה את כל האופרציה שם שזרמה מאוד חלק. הזמנו בטעות כרטיסים ליום שני וגילינו את זה רק בשני בערב, אז רכשנו עוד כרטיסים ליום שלישי וכשביקשנו במחלקת שירות הלקוחות החזר על הכרטיסים שלא מומשו נענינו מיד ובקלות.
התכנית היתה לעשות יום טיול ״איסלנד לעניים״ ולאחר ביקור במפל סער נסענו למפל עיט במרכז הרמה. כשעמדנו בתצפית הרגשתי underwhelmed, ותהיתי אם זה המפל או אני. הצמחיה היבשה והאפורה של הקיץ עדיין לא פינתה את מקומה לירוק רענן, הזרימה היתה סבירה אך לא עוצמתית ומסעירה, השמש היכתה בחוזקה בתאורה לבנה ולא מחמיאה, ואובך קל וחסר חן עטף את הכל במין סתמיות כעורה.
מצד שני, חשבתי לעצמי, אני רוצה לאהוב את כל העונות כפי שהן בלי להשליך עליהן את הציפיות והפנטזיות שלי לגבי איך הן ״צריכות״ להיות… וזה תפקידי למצוא את היופי גם בימים פחות מושלמים.
המשכנו בנסיעה דרומה לכיוון נחל מיצר. תכננו להגיע כמעט עד המפל עם הרכב וצלחנו כ5 קילומטר בכביש גישה משובש מאוד ומלא מהמורות, אך כשהגענו לשלוליות ולבוץ החלטנו לעשות אחורה פנה ולחזור במועד אחר בו יהיה לנו יותר זמן להשאיר את הרכב שם ולהמשיך ברגל. האזור הזה פראי ומבודד, ראינו המון ציפורים מיוחדות וגם שני שועילים ביישניים.
סיימנו את היום במעיינות המרפא הטרמו מינרליים בחמת גדר. נהניתי במיוחד מהבריכה הכי חמה שרצפתה היתה מכוסה באבני נחל קטנות. גופתי הדואבת התרווחה בין האדים והשכיחה לשעה קלה את הדאגות.
בדרך חזרה בחרתי לנסוע דרך העמק ולא דרך טבריה כמו שרצתה הבוטית המנווטת של גוגל. תוגמלתי בשקיעה צבעונית מעל הגלבוע (וגם בפקק קטן עד עפולה).
תאוותי לבולבולים אינה יודעת שובע:
