השבוע היינו בתערוכה הפופולרית להחריד של יאיוי קוסעמק במוזיאון תל אביב, ולמרות שהזמנו כרטיסים שלושה חודשים מראש ושכמות הזוהמה האנושית אמורה להיות מווסתת, עדיין חיכינו בפנים בתור 20 דק׳ בשביל להיכנס לתערוכה, ואז עוד 20-30 דק׳ לפני כל ״חדר אינסוף״, מה שהפך את החוויה מאמנותית לאנתרופולוגית.
מדובר בישראלים, כך שכמובן שהכל נעשה בקול רם וכך זכיתי להתוודע לעולמם הפנימי של האספסוף. היה שם אבא או סבא מבוגר אחד שרב בצעקות עם הבת/נכדה שלו כי לסבתא או משהו נגמרה הסוללה והן מחכות בקומה אחרת והצעירה השמנמנה נעמדה בתנוחה מתריסה, חיכתה בסבלנות שהוא יסיים לצעוק, הסתכלה לו ישר בעיניים ואמרה: ״טוב, תירגע!״ ולקחה פיקוד בהצלחה על הסיטואציה המשברית. היא שאלה אותי אם אני יודע באיזו קומה אנחנו, הלכה וכמה דק׳ מאוחר יותר אכן חזרה עם שארית הפליטה של הגנים הלא מרשימים האלה שהתמקמו לפנינו לקול מחאת הפקאצות שמאחורינו.
אותן נשים התרעמו עוד יותר בקולניות כשלפתע עקפו את התור ארבע נשים מובלות על ידי אישה נחושה בדרכן לדלת הכניסה לחדר האינסוף. היא ניסתה להרגיע את התסיסה בקהל הממתינים ולהסביר שהיא רק רוצה להראות להן את החדר כשהדלת נפתחת ולא מכניסה אותן ושהן פנסיונריות. ״גם אנחנו פנסיונריות״ צעקו המקסימות שמאחורינו, ואני החלפתי חיוכים עם המאבטח הכרסתן ממוצא סובייטי שנראה מרוצה מהאקשן שנפל בחלקו. המצב החמיר כשהדלת נפתחה ואחת הפנסיונריות החליטה שדווקא כן בא לה להיכנס. ״רבקה!!״ קראה לה המלווה שלהן שכבר הספיקה להתרחק לעבר האטרקציה הבאה. ״רבקההה!! **רבקה** רבקה לא!!!״.
לבסוף כשכבר הגיע תורנו לבלות 30 שניות בחדר היפה עם הכדורים הצבעוניים והמראות זכיתי לשמוע את הפרשנות האמנותית של ההיא מאחורי שנכנסה איתנו גם והסבירה לחברתה: ״בונה היא צריכה גם להבין בגיאומטריה זאתי!״. כאילו, זה בסדר שאת מטומטמת, זו לא אשמתך שנולדת ככה, אבל למה את חייבת לפרסם את זה ברבים?
אניווי, העבודות היו באמת מיוחדות ומעניינות אבל ככה היה קשה מאוד ליהנות מהן.
