בשבועות האחרונים אני נפגש ב4 בבוקר בזום עם מלכתי הצפון אמריקאית (aka האניבאני) בימי רביעי או חמישי כשבעלה עובד עד מאוחר. ברגע שאני רואה אותה אני נהיה מחוייך ומצחיק כזה, ועד מהרה גם כלבלבי, מעריץ, אנרגטי ומחורמן. מדהים שלמרות שחלפו 17 שנים מאז שלקחתי אותה ואת המחוך האדום המתפקע מכל טוב שלה הביתה מהדאנג׳ן ביפו כשהיא היתה בת 18 וחודש (בדקתי ת.ז.!) האהבה והמשיכה שלי אליה נשארו כשהיו ואף גברו.
ניסיתי לשדל אותה לבוא לביקור מולדת והיא אמרה בזנותיות חיננית אופיינית: ״תקנה לי כרטיס אז אני אבוא״. (היא מתגוררת בקנדה).
מיד נכנסתי לאתרים הרלוונטיים וחיפשתי לה כרטיס טיסה. היא שאלה אם תהום לא תכעס, וכשתהום התעוררה צילמתי אותנו באייפוד כשאני שואל את תהום אם זה בסדר מצדה ותהום עונה: ״כן, גמני מתגעגעת אליה מאוד״.
בינתיים נראה שזה עוד יתעכב קצת עד שהגבלות הקורונה יבוטלו (במהרה בימינו אמן!) אבל הזרע התודעתי כבר נטמן ואני נרגש לחשוב על להבות התשוקה, הקנאה הבריאה, האהבה ארוכת השנים וכל הסטיות שיתערבבו להן יחדיו בשבועות חלומיים כאלו אם וכאשר יתרחשו. 🐰 💖 🦄👯♀️🔥💋🦋
אתמול בבוקר קפצתי לראש ציפור לניסוי כלים עם הטלפוטו החדשה: