מתחת לפרווה

"תתפשט גם אתה, שלא תרגיש כמו תייר..."

כך אמרה לי הבלתי אפשרית לפני שלושה שבועות, במהלך ההובלה.

הימים האחרונים היו בשבילי כמו טיול מאורגן לאירופה הקלאסית בשלושה ימים כולל טיסות. לחוץ, רועש, בחברת אנשים לא תמיד נחמדים, ועם תחושה חזקה של תפסת מרובה לא תפסת. וכן, אני מרגיש כמו תייר, וקר לי מדי להתפשט.

אני שונא שמצטברים לי נושאים לכתיבה, במיוחד כאלו שאני לא בטוח אם ואיך לכתוב עליהם. זה גודש את הפיה הצרה והעדינה, ואז לא יוצא כלום. אולי אנסה לכתוב פסקה קצרה על כל אחד, מהקל אל הכבד. שיט, זה גם לא ילך. אם זה לא מסודר כרונולוגית, זה נהיה מבולגן רגשית, וקשה להבנה. ררר. בזמן הזה כבר יכולתי לשחרר פסקה עניינית או שתיים. ואני בכלל לא בטוח שאני לא אמור למהר לבנק עכשיו לפני הסגירה במקום לכתוב. אני סופר שקלים בימים האחרונים. זה לא תמיד ככה, וזה הזמן הגרוע ביותר להיות במצב הזה. (בינתיים שכנעתי את עצמי והלכתי לבנק, עמדתי בתור מעצבן, רק כדי לגלות שגם את 60 השקלים שקיוויתי שיחזיקו אותי עד הלקוח של מחר 'אכלה' איזו הוראת קבע).

(בינתיים התחלתי לכתוב כרונולוגיה של הדברים והתייאשתי אחרי שתי פסקאות ומחקתי. זה היה לא מעניין, כמו יין שעמד פתוח יומיים)

תקוע.
ברגעי האמת היו כל כך הרבה מחשבות, שעברו לי בצורה כל כך בהירה ומילולית. אני צריך להתחיל להסתובב עם פנקס, ובעיקר חייב לכתוב כל הזמן, גם אם זה נראה בעייתי או לא מספיק חשוב. זה חשוב לי, בשביל להתנקות.

אני אעשה נסיון לסגור את הפוסט הזה, ולהמשיך בפוסטים עוקבים.

stay tuned