מתחת לפרווה

הלילה בעיקר rage.

החלקים הטובים של הערב היו כשקאופמן זנח את המוזיקה לנכים רגשית, עם תבניות של ארבע על ארבע עם איזכורים מהאייטיז, אז עדיין היו מלודיות פה ושם ותכנים, ועבר לנגן רוק ואלטרנטיב. אז יכולתי קצת לרקוד ולהתפרק, באמת. כי אנשים אמיתיים, עם הסיבוכים האמיתיים שלהם, ללא כל פילטר אמנותי, פשוט סתם מחסומים, כמו אלו שמעכבים את התנועה בכבישים, וול, בגללם אני תקוע איפה שאני עכשיו .

ואם פרס הכנות להערב מוענק למנהל הלימיט, שלא התבייש להודות בחולשתו ובמקום ממנו הוא בא, וול, כנראה שבאמת היוצרות התהפכו, והכל פשוט חרא בלבן.

יש לי ריח מבושם בידיים.

אני שונא אותו.

הלילה לא עשיתי כלום. לא היה אפילו בדל של אינטראקציה מינית.

מה שכן היה, זה שיחה עם נומרו אונו. כמה, למעשה. ובסוף בסוף, שרתי לה לעיני כולם :

you're just too good to be true
can't take my eyes off of you
you would be like heaven to touch
I wanna hold you so much

וכל שאר המילים, עם אייייי לאבבבב יוווו ביייביייי, וכל השאר. הרבה טובה שזה הביא לי. אני צריך להקפיד לשיר רק כשמשלמים לי על זה.

יו סי, נומרו אונו תפוסה, ((סנאית מעצבנת!!!))........ כך שאני באמת, פנוי להובלה, לכל הכיוונים.

הלב שלי?

למי איכפת בכלל באמת מהלב שלי.

ואפילו במקום המזויין הזה שבו אני נמצא כעת, חשוב לי להבהיר שאין לי דבר נגד אף אחד, ובטח שנגד אף אחת, ואני עדיין סוג של מאוהב בנומרו אונו, ואולי זה אפילו מקבל חיזוק מהצדדים המזוכיסטיים שלי, ובודאי שאני מודה לכל צוות הלימיט על ערב מעניין, ובכלל מודה לכל מי שעדיין טורח להקליק על התוכי, ובכלל תודה על זה שאני חי, ועל זה שיש לי מה לאכול, ותודה לדיוניסוס על האלכוהול, ותודה לפורטונה על כל השאר. ואם אנחנו כבר בשוונג, תודה לאמא ואבא שהביאוני עד הלום. המון תודה.

תודה לאקסית על בזבוז הזמן, תודה לאקסית הקודמת על בזבוז הזמן גם כן, תודה לגרושתי על המוות הרוחני, תודה לאלוהים שמתעללת בי, תודה לכאב, תודה לדמעות, תודה ליכולת לקרוא אנשים עוד לפני שהם מדברים, תודה לבדידות, תודה לשקט, תודה לצריבה, לעלבון, לאכזבה, לקור, לניכור, לידיעה שאין על מי לסמוך, אלא על עצמי. תמיד על עצמי, ורק על עצמי, סו הלפ מי גוד. תודה לנומרו אונו על המשקה, תודה לבכי ולדמעות שעולים בי עכשיו, ומחממים את מה שאחרת היה מן הסתם גוויה.