הם הנחבאים כל השנה בבטן האדמה, אוגרים כוחות ומחכים לרגע שיבשילו התנאים המדוייקים שיאפשרו להם לפרוץ ולהקרין את ססגוניותם היחודית לכל עבר…
הם הנוסקים אל השמש ודואים בגובה רב עם הרוח באצילות שקטה, סורקים את השטח בסבלנות דקדקנית, ובתזמון מושלם צוללים בנחישות אל הטרף העסיסי שמצאו…
ואנחנו שאחרי פגישת מעקב שנתית מצחיקה ומוצלחת עם רופא הצלילה הבכיר בתא הלחץ בביה״ח אלישע (קיבלתי אישור צלילה לשנה נוספת) נסענו לגבעת המורה, שלא ברור למה היא נקראת ״גבעה״ למרות שהיא כמעט באותו גובה של *הר* תבור השכן ושל *הר* הכרמל. חיפשנו ומצאנו את איריס נצרתי הנדיר בפסגתה, ואת מרבדי התורמוסים העשירים למרגלותיה.
אחה״צ נסענו מערבה אל גבעת הפריחה בשמורת חוף הבונים לחזות בפריחת הצבעונים האדומים. מיהרנו כי תהום הייתה אמורה להתחיל משמרת ערב בעבודה, וצעדנו בקדחתנות בחיפושים אחר הגבעה המדוברת. לאחר כ20 דק׳ הליכה אמרתי: ״טוב, נראה לי שנחזור לאוטו כי במילא לא כיף ככה בלחץ״ ובדיוק אז (אבל *ממש* בדיוק, כמו בסרטים) נתקלו עיניי בנקודות אדומות משובבות נפש. התחלתי לצלם את הפרחים הקטנים והנמוכים אך תהום אמרה שהיא ממשיכה עוד קצת עם השביל כי נראה לה שאלו לא צבעונים.
כעבור דקותיים היא צעקה לי שמצאה שלט שאומר שהגבעה שמולנו היא גבעת הפריחה הנחשקת, וכשהגעתי אליה חייכו אלי הצבעונים המיוחלים בשובבותם הלוהטת. בעודי עושה להם בוק תהום התחילה את המשמרת און-ליין בטלפון ובעודה עובדת הזדחלתי בתנועה הצפופה דרומה לאורך כביש החוף.
