מתחת לפרווה

הרשומה אולי תהיה קצת מפוזרת כי גם הפגישה הרגישה לי כך, והשבועיים שחלפו מאז הפגישה הקודמת ניכרו. (בשבוע שעבר המטפלת היתה בחופשת סקי).

המטפלת שאלה איך אנחנו ותהום ענתה ש״ככה ככה״. 

היא תיארה את הסקס האחרון שעשינו לפני כמעט שבועיים ואמרה שהיה לה קשה שלא כעסתי עליה מה שאיפשר לה לחשוף את רגשותיה. המטפלת היתה קצת מבולבלת מהניסוח, וביקשה הבהרות: ״רגע, אז זה היה טוב או רע?״. ניסיתי לקדם את הקונספט שלא כל דבר הוא או טוב או רע או מאוד ברור. אני מבין ומעריך את הצורך לחדד את הדברים ואולי לייעל תהליכים על ידי שאלות מנחות אבל מעדיף שלא ישימו לי מילים בפה. המציאות בעיניי היא תמיד מורכבת ומלאת ניואנסים.

כשהגיע תורי לדבר השלמתי הרבה פרטים חשובים שתהום השמיטה מהסיפור שלה (קראתי את הפוסט שלי על אותו הערב לפני שיצאתי מהבית ואף הדפסתי אותו ולקחתי איתי למקרה שאשכח פרטים). המטפלת שאלה על מגע נעים ולא מיני בינינו והאם הוא מתקיים בכלל. תהום אמרה שנראה לה שאם היינו נשארות במיטה ורק מתלטפות או מתכרבלות זה היה עוזר לגשר אל המיניות ואני אמרתי שלפעמים יש בינינו גם מגע כזה אבל שהוא בדרך כלל מגיע כתוצר של חמימות שכבר קיימת. 

לאורך הפגישה תהום אמרה בכמה הזדמנויות שהיא לא יודעת בדיוק איך לעשות לי נעים, ושכשאני מסוגר ופגוע היא לא יודעת איך לגשת אלי, ושהיא לא יודעת בדיוק מה הצרכים המיניים שלי ברגע נתון ואיך לספק אותם. ציינתי ששלושת הסעיפים נשמעים לי כמו אותו מקום. המטפלת שאלה אם אני יודע איך ניתן לגשת אלי כשאני מסוגר ואמרתי שלדעתי אני תמיד קשוב לדיבור ישיר וכן. תהום אמרה שהשבוע דווקא ניסתה ואמרה לי: ״אם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לעזור תגיד לי״ והמטפלת הדגימה לה איך ניתן היה לבוא בגישה יותר מקרבת ופחות זהירה ונמנעת. 

״אתם בפלונטר״ איבחנה המטפלת ברגע של הארה, מה שעורר צחוק ברחבי החדר. 

היא ראתה גם שאני נראה מאוד בסטרס וסיפרתי על תחושותיי בימים האחרונים שתוארו בפוסט של אתמול. היא קשרה את זה לאי-נוכחותה של תהום מאז היומולדת שלה (עקב עומס עבודה ועניינים נוספים) ואמרה שזה נשמע לה כמו חרדה של תינוק שננטש. 

היא עשתה את הקישור המתבקש לדמות האם המפוקפקת בה זכיתי, ושגם החיבוק שהיה אמור להיות נעים היה לא נוח וכואב מפאת מכשירי ההליכה הברזליים לרגליה ולידייה. היא המליצה לתהום לזכור שהמקום הסומך והמאמין לא מופנם אצלי בגלל הילדות וגם בגלל המהמורות והבורות בקשר איתה ולהביע שוב ושוב את אהבתה, נוכחותה, הבנתה לכאב שלי ורצונה לעזור בניגוד לאינסטינקט שלה להתרחק ו״לא להכביד עלי״. 

הפגישה נסתיימה בלחץ כי כבר תם הזמן אבל בהחלט נשאר עוד הרבה על מה לדבר.