מתחת לפרווה

שוקי ההודו יצאו מעולה, וגם התותים והבננות שירדתי לקנות בערב, וחתכתי לקוביות קטנות וערבבתי עם שמנת. הלכתי להסתפר (עשה לי פנסים בצד ימין, במין צורה גיאומטרית מורכבת), עשיתי שכיבות שמיכה, בלילה לא שתיתי לשם שינוי, והשכבתי את עצמי לישון בשעה סבירה, אחרי שהתקדמתי כמה שיכולתי עם העבודה (והיה לי הספק לא רע) .

הבוקר קמתי בשמונה, קר ומזיע. הייתי ממשיך לישון אבל יש לי שיר להלחין ושיר לסיים לעבד והקלטות וצילומים לערוץ 2 אחרי הצהריים, וחזרה לנהל בערב (עם מתופף, קלידן, באסיסט, סקסופוניסט, שתי זמרות, אחת מהן בהריון מתקדם, וזמר, כל אחד מהם עם הADHD שלו, וזו הפאקינג אחריות שלי שכל החבורה המעצבנת הזו תישמע כמו מוסיקה בעוד פחות מחודש) . אני מרגיש חנוק מבדידות, ממש פיזית, מין כאב צורב כזה של בוקר, מין רעש דיסוננטי בנשמה, וזה מעצבן אותי. ואני מרגיש סוג של שנאה מבעבעת בי. אני מרגיש שהלב עומד להתפקע, שהביטוי האמיתי הוא ממני והלאה, שבמאמץ להיות בוגר אני מזניח את הילד שבי, ושבלה בלה בלה בלה בלה.

מה זה משנה בכלל. נפרדתי ממנה כי היא לא עשתה לי טוב, לאורך זמן. גם היום, תקשורת איתה לא עושה לי טוב, לחשוב עליה לא עושה לי טוב, לראות אותה לא עושה לי טוב, שומדבר שקשור בה לא עושה לי טוב. יותר נכון לומר, עושה לי *לא טוב*. זה מחליש ומדכא ומעצבן ומפיל את הלב. חודש וקצת במונחי פרידה זה כאילו זה קרה אתמול. אחרי חודשיים שלושה התחושה משתנה וזה נהיה כאילו זה קרה שלשום. אפילו לאקסית הקודמת, שלוש ומשו שנים אחרי הפרידה, עדיין יש לי פרפרים ואהבה. זה לא מגליד מהר, הפצע הזה. אבל לכל הפחות אפשר לנסות להימנע מלגרד אותו ושיפתח מחדש.

כוססאומו.
מטרות להיום :

להצטיין בכל מה שאני עושה ולעשות את זה באהבה והשקעה, כך שזה מה שיחזור אלי ולא הכאב שאני יורק החוצה. להמשיך לאכול כמו בנאדם ולא להרעיב את עצמי, למצוא דרכים לבטא את הכאב בצורה לא הרסנית, וברגעים הפנויים לדמיין דברים טובים שהייתי רוצה שיקרו, ושיעשו לי טוב, שמח, חם, חזק, אוהב, חי, רגוע, וממוקד.