תהום חזרה מהעבודה ב18:30 ויצאתי מהאולפן כדי לברך אותה לשלום אבל ישר הבחנתי בהלך הרוח שלה ושאלתי: ״היה לך יום רע בעבודה?״
״היה לי עוד יום״ היא ענתה במה שיכול היה להיות חיוך מריר אם היה מצליח להתהוות לכדי חיוך.
היא מאוד מבואסת בעבודתה החדשה. למרות שחזרה לתחום התיירות שהיה מאוד יקר לה, בשכר הכי גבוה שעבדה בו אי פעם וללא סופ״שים, היא מתוסכלת מהיעדר האתגר, התחושה שהיא Over Qualified לתפקיד ומשתעממת לאורך היום. כמו כן הנסיעות לרמה״ש ובחזרה בתחב״צ מתישות אותה. היא יודעת שלא תישאר שם וכבר בחיפושים.
תהום קלתה לעצמה צנימים והתיישבה לאכול בפינת האוכל. התיישבתי מולה בסלון ושתקנו. לפתע היא שאלה בהקשר לפוסט שלי מהצהריים: ״אז למה הרגשת כבד ועצוב הבוקר?״
ציינתי את הסיבות שגם כתבתי בפוסט, טיפה יותר בהרחבה, וכשסיימתי את התשובה מצאתי את תהום ממשיכה לאכול ומעיינת בטלפון שלה. שאלתי אותה אם זה כל מה שרצתה לדעת ובזה הסתיימה השיחה. משם עברנו לדבר בצורה יותר רציפה, והיא השאירה חצי מהצנימים לא אכולים והתיישבה על הספה לידי.
אמרתי לה שלמרות שהיה מאוד משמעותי ומחרמן אתמול, זה הרגיש כמו סטוץ בגלל שידעתי שלא תהיה לזה המשכיות. אמנם נשארתי איתה במיטה אחרי שגמרתי אבל זה לא גרר ליטופים ושבחים מפיה על הנשלט האמיץ והמסור שלה, או הצהרות כוונות להמשך. ושכל תקוות שהיו לי שאולי תחזור מהעבודה עם חשק לעוד נגוזו ברגע שראיתי את השביזות העמוקה בה נכנסה מבעד לדלת.
ושזה לא חדש. כבר שנים ארוכות, תמיד תהום לא פנוייה לזוגיות ומיניות בגלל העבודה. לפעמים כי העבודה נורא קשה וגוזלת ומציפה. לפעמים כי העבודה קלה מדי ומשעממת ומכבה. לפעמים כי אין עבודה והיא מובטלת ונורא דואגת. איזון העבודה/חיים של תהום הוא בהחלט נושא שראוי להתעכב עליו ולטפל בו.
המשכנו לדבר ולשמוע מוזיקה, ואז תהום חייכה ואמרה שבא לה להשתין עלי. עשיתי איזה פרצוף לא ברור וניסיתי להתנהג רגיל. אחרי עוד שיר או שניים היא חייכה שוב, היישירה מבט ואמרה: ״אז דן, אתה זורם על זה שאשתין עליך?״.
״אוקיי״, אמרתי בשקט.
