השבוע היינו אמורות להישאר בבית בגלל התחזית לסופ״ש שרבי, אבל יום שישי התקרב והתחת התחיל לדגדג והתחזית השתפרה קצת לטובתנו כך ששישי בבוקר עוד נראה סביר יחסית לטיול מים.
הגענו ראשונות לשמורת נחל הר עוגות אך נאלצנו לחכות שתיפתח, ובינתיים הגיע אוטובוס עמוס בילדים שעשו פרצופים מכוערים מהחלון במושב האחורי. כששער החניון נפתח ב8:00 שעטתי קדימה, ביצעתי איגוף ערמומי לחניה הכי קרובה לכניסה, ומשם ירינו את עצמנו במהירות הבזק אל הדלפק בטרם האוטובוס הספיק לפלוט את תכולתו המדכאת.
צעדנו חדורות מטרה במשך כמעט שעתיים ללא הפסקה עד הבריכות העליונות. כמה דקות לאחר שהגענו הופיעו בצעקות מתלהבות כנופיית ילדים עם הורה משגיח אחד (כנראה לא ההם מהאוטובוס), ואחד מהם חלף ממש לידי בתוך המים וצעק לחבריו. הסתובבתי אליו בהכי קריפי שלי וסיננתי בטון שקט ובאסי: ״למה אתה צועק לי באוזן?״. הילד לא התרשם במיוחד אבל ההורה כנראה ריחם עלינו, העיר לילדים שהם צועקים וירד איתם בחזרה במורד הנחל.
נשארנו לבד כ40 דק׳ בבריכות העליונות (מה שיכול להיחשב נס ביום שכזה) והספקנו לשכשכך, לצלם שפיריות, צפרדעים ואת הבריכות עצמן. קצת אחרי שהתחלנו לחזור פגשנו עוד ועוד אנשים מולנו ששאלו אותנו מתי מגיעים לבריכות. המשכנו לרדת בנחל ונתקענו בפקק אנושי ארוך של קבוצות ותלמידי בית ספר שהלכנו לאט מאוד ובאפס מודעות.
כשהגענו לדלפק הבחור והבחורה החמודים שעובדים שם וזכרו אותנו מהבוקר שאלו איך היה.
״הרגתם אותנו עם הקבוצות האלה. למה ככל שהם יותר רבים הם פחות תרבותיים? אוכלים איפה שאסור, צועקים, קופצים ושרים ׳מי שלא קופץ אדום׳ בשמורת טבע והולכים לאט באמצע השביל כאילו הוא של אבא שלהם״.
הבחור הסכים איתי ואמר שלמרבה הצער זה החינוך שהילדים מקבלים פה בארץ. הוא אמר שהם משתדלים להסביר ולעודד התנהגות נאותה ומציידים את המדריכים בשקיות זבל.
״צריך לשים את האנשים האלה בשקיות...״ אמרתי, והבחורה השלימה בחיוך מריר: ״ולזרוק לזבל!״.
בדרך הביתה עצרנו בגן הבוטני המרהיב והשקט בעין גדי והתייחדנו עם הקקטוסים.
