אתמול על הדרך פגשנו חברה שאמרה: ״וואו רבתם או משהו? אתה נראה ממש לא טוב…״.
לא נעלבתי כי יש לי מראה בבית ואני רואה בה מישהו שרוב הזמן סובל מתחושות ומחשבות מנקרות, קשות וכואבות. (ולא, לא רבנו בכלל).
אני מבין שכמו שבשביל לסתום חור בשן צריך קודם להרחיב אותו, וכמו שבשביל להקים את הרכבת הקלה צריך להפוך קודם את העיר לאתר בניה ענקי, מכוער ולא תפקודי למשך שנים, אז גם התהליך הטיפולי עשוי להיות כזה שנהיה רע יותר לפני שמתחיל להשתפר.
אבל בעוד שאני מחוייב לטיפול ומתמסר אליו ככל יכולתי, אני לא אופטימי כי טרם ראיתי אפילו הבזק קטן של תנודה לכיוון חיובי, תכנית המתאר עד כמה שהיא בכלל קיימת נראית לי מטושטשת ואמורפית, וגם אין שום ערובה שהטיפול יסתיים בהצלחה כלשהי, אולי אפילו בהכרה מייאשת שאין שום תקווה בכלל.
ואני ישן מעט ורע, עובד המון וקשה, ממעט ליהנות, לא מתפרק, בקושי מתבטא.
אז כן, אני נראה ממש לא טוב.
