לפנות בוקר נשמע הצפצוף המלחיץ של הודעה אדומה, וזו היתה חברתי הסוטה הבכירה והמצודדת.
נפגשנו כרגיל ליד הגלידה ביפו, וצעדנו לאורך הים, חלק מהזמן ללא נעליים. כשישבנו לכמה רגעים והיא לעסה את קרואסון השוקולד שלה שטפטף לה קצת על האצבעות, אמרתי לה בתאבון והיא הציעה לי ביס. חייכתי ונדתי בראשי, והיא אמרה: ״אתה תמיד מסרב, אז כבר לא הצעתי״.
״נחמד שכבר יש לנו ׳תמיד׳״, אמרתי. אני לא יוצר קשרים חדשים בקלות בשנים אלו, וההליכות איתה תמיד משאירות אותי עם רגשות מפרפרים. אחרי כשעתיים, כשהשמש כבר קופחת בפנינו, הגענו חזרה לקרבת ביתה והיא הציעה חיבוק מיוזע. נראה לי שהרגישה את האוקסיטוצין זורם לי מהמוח כמו ברזי הקולה בקולנוע.
חזרתי הביתה וישר ארזתי את תהום, לבשתי בגד ים וקפצנו עם מונית חזרה לחוף. היה נעים במים, והרגנו שתי ציפורים במכה אחת כשביצענו את תרגיל החיבוק היומי *ו*את תרגיל החיבוק במים בו זמנית. הים היה די גלי כך שהחיבוקים היו קופצניים ומצחיקים.
אתמול בלילה פירקתי לבד שני שלישים של בקבוק דון חוליו, ואפילו לא נהייתי כזה שיכור. אמרתי לתהום שנראה לי שהיא אוהבת להצטייר כבחורה נורמלית וטובת לב עם רצונות פשוטים, אבל שזו לא באמת מי שהיא. אני לא בטוח שהיא יודעת בעצמה למה היא כמו שהיא, מה מקור הסטיות שלה, ועד כמה משמעותיים הצרכים המיניים החריגים שלה (God bless ‘em).
בשלב כלשהו כשהזכרתי את הפגיעות שלה בי היא התחילה לבכות והתגוננה. לאחר שהבהרתי שאני ממש לא תוקף אותה, שאין פה שום תכנית לגרש אותה מביתה בסוף השיחה, ושהמטרה של העלאת המודעות לדברים הללו היא שנוכל להמשיך לצעוד יחד לארץ זבת חלב ודבש, היא נרגעה ואמרה שאמנם אפילו לא צעקתי, אולי רק דיברתי קצת יותר מהר, אבל לה זה כבר נשמע כמו סוף העולם והיא חשה דחף עז ׳לרוץ לחדר ולסגור את הדלת׳ (מטאפורית).
עודדתי אותה להכין רשימה בטלפון של מחשבות ושאלות שעולות לה על הסטיות שלה, על הילדות וההתבגרות וכל מה שיכול אולי לעזור לשפוך אור על החידה עטופה בתעלומה בתוך אניגמה שהיא. כבר במהלך השיחה היא נזכרה בכל מיני דברים, כמו שכשהיתה ילדה היתה בטיפול אצל פסיכולוגית והיא לא זוכרת למה.
הצעתי לה להתחבק, והחיבוק הרגיש לי אותנטי ומלא רגש.
סביב חצות הלכתי למחשב לענות להודעה, וכשחזרתי ראיתי שנרדמה על הספה. ליטפתי אותה בעדינות, היא פקחה את עינייה בבהלה, חייכה כמו תינוקת כשראתה אותי, ולקחתי אותה יד ביד למיטה.
