מתחת לפרווה

וולדו ג'פרז הגיע לגבול שלו. היה כבר אמצע אוגוסט, מה שאומר שהוא בנפרד ממרשה כבר יותר מחודשיים. חודשיים תמימים, וכל מה שהיה לו ביד זה שלושה מכתבים כלבלביים ושתי שיחות טלפון יקרות להחריד.
נכון, כשנגמרו הלימודים והיא חזרה לוויסקונסין, והוא ללוקוסט, פנסילבניה, היא נשבעה לשמר את נאמנותה. היא היתה יוצאת מדי פעם, אבל רק כשעשוע. היא תישאר נאמנה, כך הבטיחה.
אבל לאחרונה, וולדו החל לדאוג...הוא לא הצליח להירדם בלילות, וכשכן, היו לו סיוטים נוראיים. הוא שכב ער, מתגלגל ומתהפך תחת שמיכת הפיקה המגינה שלו, דמעות נקוו בעיניו, בעודו מדמיין את מרשה, שבועותיה ונדריה מופרים על ידי ליקר, והליטופים החלקלקים של איזה ניאנדרטל...בסופו של דבר נכנעת לתענוג הסופי של אבדון מיני. זה היה יותר ממה שהמוח האנושי מסוגל לשאת.
חזיונות של בוגדניותה של מרשה רדפו אותו. חלומות בהקיץ על מופקרות מינית פקדו את מחשבותיו...והנקודה היתה, הם לא יבינו אפילו מי היא באמת....הוא, וולדו, היחיד שהבין זאת...הוא קלט כל נים וזיז באישיותה ובמוחה בעזרת האינטואיציה שלו. הוא גרם לה לחייך...היא היתה צריכה אותו...והוא לא היה שם...אההההה.....

הרעיון בא לו ביום חמישי. הוא בדיוק סיים לכסח את הדשא של השכנים בשביל דולר וחצי, ואז בדק את תיבת הדואר לראות אם הגיעה לפחות איזו מלה ממרשה. לא היה כלום חוץ מפלייר מחברת אלומיניום עם שאלון מצורף...לפחות להם איכפת מספיק בשביל לכתוב, חשב לעצמו...זו היתה חברה ניו יורקית...אפשר לשלוח דואר לכל מקום...ואז זה היכה בו ! לא היה לו כסף לנסוע לוויסקונסין באמצעים המקובלים, נכון, אבל למה לא לשלוח את עצמו לשם? זה היה פשוט עד כדי גיחוך...הוא ישלח את עצמו, בדואר חבילות, מסירה מיוחדת...

למוחורת וולדו הלך לסופרמרקט לקנות את המצרכים הדרושים. מסקינגטייפ, אקדח סיכות, ותיבת קרטון בינונית שהתאימה בדיוק לבחור במידותיו. הוא חשב שבמינימום זעזועים הוא יוכל לנסוע די בנוחות. כמה חורי אוויר, קצת מים, אולי כמה נישנושים לדרך וזה יהיה ממש כמו מחלקת תיירים...

ביום שישי בצהרים וולדו היה מוכן. הוא סיים את אריזתו והדואר הסכים לבוא לאסוף את החבילה בשלוש. הוא סימן את החבילה "שביר" וישב מכורבל בפנים, נח על כרית גום אוויר שהוסיף בחוכמתו...ניסה לדמיין את המבט של פליאה מוקסמת ואושר על פניה של מרשה, כשתפתח את הדלת, תראה את הקופסה, תתן טיפ לשליח, ואז תפתח אותה ותראה את וולדו שלה שם בכבודו ובעצמו...היא תנשק אותו, ואז אולי הם ילכו לראות סרט...אם רק היה חושב על זה קודם....לפתע ידיים חסונות הרימו את החבילה והוא הרגיש את עצמו מתרומם באוויר, נוחת בחבטה בתוך משאית ויוצא לדרך....

מרשה ברונסון בדיוק סיימה לסדר את השיער...זה היה סופ"ש קשה מאוד...היא חייבת לזכור לא לשתות כל כך הרבה...ביל היה בסדר דווקא, אחרי שהוא גמר הוא עדיין כיבד אותה, ואחרי הכל זו באמת דרך הטבע, ואפילו שלא, הוא לא אהב אותה, בכל זאת חיבב אותה, ואחרי הכל הם שניהם אנשים בוגרים ומותר להם, והו, מה שביל יכול ללמד את וולדו....אבל זה נראה כאילו זה היה לפני הרבה שנים...

שילה קליין, החברה הכי הכי טובה שלה, נכנסה דרך דלת המרפסת למטבח.
"אלוהים, ממש מהביל ומזוויע בחוץ", אמרה.
"כן, אני מבינה למה את מתכוונת, אני מרגישה כולי ג'יפה.."
מרשה הידקה את החגורה על חלוק הכותנה שלה עם צד חיצוני ממשי. שילה שיחקה באצבעותיה עם גרגרי מלח שהיו פזורים על השולחן, ליקקה את אצבעה ועשתה פרצוף.
"אני אמורה לקחת גלולות מלח אבל הן גורמות לי להקיא"
מרשה החלה לטפוח לעצמה מתחת לסנטר, תרגיל שראתה בטלוויזיה.
"אלוהים, אל תדברי על זה אפילו..."
היא קמה מהשולחן והלכה לכיור, הרימה בקבוקון עם ויטמינים בצבע ורוד וכחול.
"רוצה אחד? זה אמור להיות יותר טוב מסטייק" ואז ניסתה לגעת בברכיים שלה. "אני לא חושבת שאי פעם אתקרב לדאקירי שוב"...התייאשה והתיישבה חזרה, הפעם ליד השולחן הקטן שעליו עמד הטלפון. "אולי ביל יתקשר", היא השיבה למבטה של שילה. שילה נגסה בעדינות את עורה.
"אחרי אתמול בלילה, הייתי חושבת שלא תרצי לשמוע ממנו יותר..."
"אני יודעת למה את מתכוונת, אלוהים, הוא היה כמו תמנון, שולח ידיים לכל חור" היא הניפה את זרועותיה, כביכול להגנה..."הקטע, שאחרי איזה זמן את מתעייפת להלחם איתו, את יודעת...ולא ממש נתתי לו בשישי ובשבת...ככה שהייתי חייבת לו, מבינה למה אני מתכוונת?" היא התחילה להתגרד. שילה הסתירה את צחקוקה עם ידה..."אני אומרת לך...הרגשתי אותו דבר...ואחרי איזה זמן.." וכאן היא רכנה קדימה ולחשה "גם אני רציתי..." עכשיו היא צחקה בקול רם מאוד.

זה היה בנקודה זו, שמר. ג'יימיסון, ממשרד הדואר ברח' קלרנס דרו צלצל בפעמון הדלת בחזית הבית מצופה החימר הצהבהב. מרשה פתחה את הדלת, הוא עזר לה להכניס את החבילה, היא חתמה לו על הטפסים הצהובים והירוקים שלו, והוא עזב עם חמישים הסנט טיפ שמרשה גייסה מהארנק הבז' של אמא שלה בחדר העבודה.
"מה את חושבת שזה? " שאלה שילה
מרשה עמדה עם ידיה מקופלות מאחורי גבה. היא בהתה בקופסא החומה שנחה על הרצפה, ואז התיישבה במרכז הסלון. "אני לא יודעת".

בתוך הקופסא, וולדו שיקשק בהתרגשות בעודו מקשיב לקולות העמומים. שילה העבירה את ציפורנה מעל המסקינגטייפ שהקיף את מרכז הקרטון. "למה לא תבדקי את הכתובת להחזרה ותראי ממי זה?"
וולדו הרגיש את ליבו פועם בעוצמה. הוא הרגיש את תנודות הצעדים סביבו. זה יהיה בקרוב.
מרשה הלכה מסביב לקרטון וקראה את התווית. "אה, אלוהים, זה מוולדו!"
"השמוק הזה," אמרה שילה
וולדו רעד בציפייה.
"טוב, תפתחי את זה, למה לא..." אמרה שילה, ושתיהן ניסו להרים את המכסה המהודק.
"אוווו" רטנה מרשה, "הוא כנראה הידק את זה עם מסמרים" הן נאבקו שוב במכסה.
"אלוהים, צריך מקדחה חשמלית בשביל לפתוח ת'דבר הזה"
משכו שוב.
"אני לא מצליחה למצוא אחיזה"
שתיהן עמדו במקום והתנשמו בכבדות.
"למה לא תביאי מספריים" הציעה שילה

מרשה רצה למטבח אבל כל מה שיכלה למצוא היו מספרי תפירה קטנים. היא זכרה שלאבא שלה יש אוסף כלי עבודה במרתף. היא רצה למטה, וכשחזרה, היה לה קאטר ברזל גדול בידה. "זה הכי טוב שמצאתי." היא היתה מאוד חסרת נשימה. "קחי, תנסי את, נראה לי שאני הולכת למות". היא צנחה לתוך הכרית האוורירית והתנשפה בקולניות. שילה ניסתה לעשות חתך בין המסקינג טייפ והקצה של הקופסא אבל הלהב היה גדול מדי ולא היה מספיק מקום. "לעזעזל הדבר הזה!" היא אמרה והרגישה תשושה ומיואשת.
אז, מחייכת, קמה ואמרה "יש לי רעיון...."
"מה?" שאלה מרשה
"חכי ותראי", ענתה שילה, נוגעת עם אצבעה ברכה.

בתוך הקופסא, וולדו היה כל כך מוצף בהתרגשות שבקושי יכל לנשום. עורו עיקצץ בגלל החום, והרגיש את פעימות ליבו בתוך הגרון. זה יהיה ממש בקרוב.

שילה עמדה זקוף בהחלט והלכה לצד השני של הקופסא.
היא שקעה לברכיה,
תפסה את הקאטר בשתי ידיה,
לקחה נשימה עמוקה,
ותקעה את הלהב הארוך
דרך הקרטון
דרך הריפוד
וישר דרך מרכז ראשו של וולדו ג'פרס, שהתפצל קלות, וגרם לקשתות קטנות וקצביות של אדום, לנצנץ ברכות בשמש הקיצית...(: