מתחת לפרווה

-בוקר טוב דן
-בוקר טוב גם לך, דן, מה שלומך הבוקר?
-אני בסדר, היו לי קצת חלומות אמוציונאלים וקמתי עם תחושה של עוררות שפויה. ואתה?
-אני גם בסדר, נראה לי שרזיתי קצת
-מה יש לנו היום בתכנית, דן?
-ובכן, דן, יש לנו סידורים, טלפונים, עבודה אחר הצהרים, גביה, ואולי נשלים את הספונג'ה שהתחלנו אתמול.
-המממ...מה עם איזה אייטם צהוב, דן, משו בשביל הנשמה?
-לא. היום לא, דן.
-אבל זה מה שאתה אומר כל יום! אוף, נמאסת.

הבדידות, אוף, הבדידות. זה אפילו לא הלבד, זו התחושה של הלבד, ההכרה של הלבד, העובדה שרוב המחשבות שלי לא מבוטאות בכלל. שאת החוויות שלי רק אני חווה. זה קיום ערטילאי. אני אפילו לא בטוח שאני חי. אולי מתתי והגעתי לגהינום. סגרתי דלתות, שרפתי גשרים, ניתקתי ערוצי תקשורת, נשארתי עם עצמי והשטויות שלי. אני מזכיר לעצמי שאני בתקופת התנקות, שאם אתמיד בה ואנצל אותה לצמיחה יקרו בסוף דברים ראויים. אני מזכיר לעצמי שאי אפשר להקדים את המאוחר, אי אפשר לזרז את השעון, והדרך הכי טובה להעביר זמן היא על ידי פעילות. אני מזכיר לעצמי שהאקסית ואני לא נחזור להיות ביחד בגלל כל הסיבות שהפרידו בינינו. אני מזכיר לעצמי שאם אשקיע בעצמי, אני זה שיקטוף את הפירות. אני מזכיר לעצמי שאני בעצם בנאדם אחד ולא שניים. אני מזכיר לעצמי שייתכן מאוד שלחיים יש דברים טובים להציע בהמשך. אני מזקיר לעצמי את הזין, עושה ביד, וממשיך הלאה.