מתחת לפרווה

לקראת סוף הצלילה האחרונה, בעומק של 8 מטר, זרם תת ימי עוצמתי סחף אותנו במהירות הרחק מהקבוצה. השתמשתי לראשונה במצוף החירום המתנפח שהיה לי בכיס המאזן, ניפחתי אותו ונשמתי מהוסת לסירוגין תוך שתיית מעט מי ים, שחררתי את החוט מהגלגלת עד שהמצוף האדום עלה זקור וגאה על פני הגלים וסימן לספינות שאנחנו עומדות לעלות בתום חניית הבטיחות. זו פעולה שתירגלתי רק פעם אחת בעבר, ואף פעם לא ביצעתי תחת לחץ.

זה היה ספארי הצלילה הראשון שלנו, והפעם הראשונה בסיני. הצלילות כללו אלמנטים רבים שהיו חדשים לנו: זרמים משתנים ובלתי צפויים, צלילות סחף, ירידה ועליה מזודיאק (סירת גומי), עליה באמצעות חבל כנגד גלים חזקים, צלילות לילה עמוקות בעזרת פנסים.

היו לי המון חרדות ודאגות לפני שיצאנו למסע, אבל הכל היה ממש מעולה ועלה על הציפיות. לא הקאתי בכלל והתרגלתי לערסול הגלים הבלתי פוסק. הצוות המצרי על הספינה היה מקסים וחברותי, המדריכים מקצועיים ומנוסים מאוד, האוכל מעולה, וישנתי יותר טוב מבבית. מסתבר שהפתרון לבעיות השינה שלי הוא לצלול 4 פעמים ביום ולישון על ספינה. 

לפני כל צלילה כשהתחלתי להשתחל לחלק העליון של החליפה מיד עטפו אותי ידיים חסונות מאחורה ועזרו לי למשוך את השרוולים על הידיים, לרכוס מאחורה ולהרים את המאזן הכבד על גבי. בסוף הצלילה הם חלצו מרגליי את הסנפירים, סחבו את הציוד מהזודיאק, הניחו במקום הקבוע על הסיפון ודחסו מחדש את המיכלים. ביום האחרון כשהגענו למעבר הגבול כמעט שכחתי את מזוודת הציוד על האוטובוס כי התרגלתי שהם מטפלים בזה. (אחרי שלוש השעות וחצי באוטובוס משארם א שייח חיכו לנו עוד שלוש שעות המתנה לאוטובוס ואז עוד חמש שעות וחצי מאילת לתחנה מרכזית תל אביב. הגענו בחצות וחצי והיה קשה ומקריפ למצוא מונית). 

המגוון והעושר הביולוגי במים היה מדהים. זה הרגיש כאילו עד עכשיו התפעלנו מהחי כיף בראשל״צ ולפתע הגענו לסרנגטי. ראינו המון דגים, אלמוגים ויצורים משונים. צבי ים ענקיים, מורנות עבות בשר שדיברו מלוכלך, רקדניות ספרדיות אדומות, דגי נפוליאון מרשימים, סקורפיון פיש, להקה אינסופית של דגים גדולים במים כחולים, מחבטנים שונים כולל אחד שחצה אותנו במהירות שיא כאילו הוא מאחר לעבודה, אלמוגי מניפה אדירי מימדים ושושנת ים אדומה זוהרת בעומק 30 מטר כשהכל כחול עמוק מסביב.

הגניב לי את המוח שאנחנו עוגנות וצוללות במקום אגדי כמו מצרי טיראן, שהייתי קורא עליו כילד בספרי הרפתקאות. הזמן בין הצלילות והארוחות עבר מאוד בטבעיות בישיבה על הסיפון וצפייה בזריחה או בשקיעה, בתנומות קצרות ובשיחות עם חברי הקבוצה שחרף היותם ישראלים היו סבירים עד חמודים. שמחתי שהצלחתי לתקשר ולהתחבר גם עם אלו שהיו שונים ממני במנטאליות ובוייב, ונראה לי ששמועות אודותינו נלחשו ברחבי הספינה ככל שחלפו הימים. 😄 מלבד תהום היתה רק עוד בחורה אחת שבאה עם אבא שלה. 

עוד לפני שחצינו את הגבול בילינו יומיים באילת וצללנו חמש פעמים כדי לרענן את הנהלים והנסיון, ובחלק מהצלילות הוביל אותנו הצאצא החתיך שפינה זמן בלו״ז העמוס שלו לזמן איכות מימי עם אבא שלו ועם מצלמתו התת ימית החדשה. רוויתי נחת לראות אותו פורח במועדון החדש בו הוא מדריך. בערב לפני היציאה לספארי לקחנו אותו ואת בת זוגו לדאבל דייט חגיגי במפלט האחרון, עוד פעם ראשונה מרגשת עבורי. 

כשהצאצא שמע על הספארי המתוכנן ושאני מתכנן לקנות טורצ׳ים (פנסים) לצלילות הלילה, הוא הציע לרכוש עבורנו פנסים כמו שיש לו, ושהם מצויינים למרות שעולים פחות מחצי מהדגם שתכננתי לקנות. בתדרוך לפני צלילת הלילה הראשונה הצוות חילק פנסים ליתר הקבוצה, וקצת נלחצתי כי הם היו גדולים כמעט פי שתיים משלנו. כשקפצנו מהספינה התברר שהטורצ׳ים שלנו יותר חזקים מהגדולים שלהם, ושמחתי שסמכתי על פרי חלציי. כשסיפרתי לצאצא הוא אמר: ״אתה לא יודע שהגודל לא קובע?״.

חלק נרחב מהחרדות שלי היה קשור לפחד להיות תחת שלטון מצרי. כשסיפרתי את זה לאלון, המדריך הישראלי שהוביל את הקבוצה, הוא אמר: ״אני שונה ממך בקטע הזה, אני דווקא פוחד להיות תחת שלטון ישראלי״. כשסיימנו לעבור את הגבול בצד המצרי והגענו לתחנה הראשונה בצד הישראלי צעקה עלינו הבחורה ברמקול לחכות ואז להיכנס ולסגור את הדלת. זו היתה אנרגיה עצבנית וגסה שלא חווינו במשך 5 ימים, והיה ברור שהגענו הביתה. השינוי בריתמוס מegyptians minutes לחצי שניה ישראלית הורגש היטב. 

תהום היתה נהדרת, יפהפיה, חיננית ואמיצה, והתגברה על כל קושי ואתגר שניצב בפנינו. היתה רק צלילה אחת בה היא היתה די מעצבנת, נתקלה בי שוב ושוב ונאחזה בידי בפחד, התלוננה (מתחת למים) שאני נתקל בה עם הסנפירים, ואז כשהתרחקתי מעט התלוננה (עדיין מתחת למים) שאני מתרחק ומפקיר אותה. 

בארוחת הערב באותו יום ביקשתי בצחוק מאלון המדריך להשאיר אותה במצולות. תהום עקצה שאפשר להיפרד אם כל כך לא טוב לי ועניתי שיש מחלות כרוניות שאי אפשר לרפא וחייבים ללמוד לחיות איתן. אלון רעם: ״כן? ומה הן, טמטום? תתנהג אליה יפה!״. 

אני כבר מתגעגע לצוות הספינה. איימן המלצר החייכן (איתו הצטלמתי על הסיפון בשעת השקיעה), סעייד המדריך שצולל כמו ספינקס, בקושי זז במים ומתנהל ברוגע יוצא דופן אך בצורה מאוד מדוייקת ועירנית, יאסר המדריך הראשי שהעביר את רוב התדריכים ועזר לתהום בצלילה המאתגרת בשארק אנד יולנדה ריף בין האסלות והכלים הסניטרים שנחים שם כבר עשורים וגם החליף איתה מסכות כששלה התמלאה באדים, וכל המלחים עם העיניים הטובות והעמוקות שעזרו לנו המון והתחבקו איתנו לפני שחזרנו ליבשה. 

השלמנו 20 צלילות בשבעה ימים, בעומק ממוצע של 22 מטר ובמשך ממוצע של 40 דק׳ כל אחת. צילמתי בוידאו במהלך הצלילות ועכשיו צריך לערוך את הסרט וליצור לו מוזיקה, זה יקח לי כמה ימים.  

במסוף הגבול תלויות תמונות מטקס החתימה על הסכם השלום עם מצרים. במהלך הימים חשבתי על זה הרבה, איזה מזל שהיה לשני מנהיגים אמיצים בצורה יוצאת דופן את השכל לעשות את הדבר הנכון והקשה, ועד כמה אנחנו נהנות מההחלטה הגורלית הזו 45 שנה לאחר מכן. 

🇪🇬 ☮️ 🇮🇱 🧜🏻‍♀️🧜💓🐡🐬🛳⚓️