מתחת לפרווה

כמו ברבות מהפגישות, גם בזו השיחה התנהלה ברובה בין תהום למטפלת כשאני בתפקיד ההורה המשמורן, מאזין מהצד מבלי ליצור קשר עין ומשתעל מדי פעם. במעט ההזדמנויות שקיבלתי לדבר הרגשתי שהמטפלת דוחקת בי, מקצרת אותי ומשלימה לי את המשפטים, כנראה כי הבינה ורצתה להניע את העניינים קדימה. 

תהום: ״יש לי תחושה כזו קשה וכואבת, גם בגלל שבטיפול האחרון נגענו בנקודה חשובה, שזה הדמות המרושעת שבי. אני חשבתי על זה לעומק, על הצד הזה שבי, שאין לו נגיד נטיות אובדניות או משהו כזה אלא יותר נטיות הרסניות, סדיסטיות, פוגעניות, בעיקר כלפי האחר. אם זה בסקס אז היא באה בנקודה מסויימת והולכת. עשתה מה שעשתה, סיימה והלכה, ולא משאירה שומדבר ממנה לאחר כך, ואז יוצא שאני זו שבעצם צריכה לסדר אחריה. עשיתי לעצמי תרגיל, איזשהו דיאלוג עם הדמות הזאתי וכתבתי את זה״. 

המטפלת: ״זה חשוב נורא, זה מה שאנחנו צריכים לעשות בטיפול, אנחנו נעשה את זה אולי כדיאלוג בין דן לדמות הזו, אבל את צודקת שלהיות בדיאלוג עם הדמות הזאת זה נורא חשוב. אני גם לא יודעת אם את לא אוהבת אותה״. 

תהום: ״חשבתי על זה הרבה, מאיפה זה הגיע כנראה. אז לפני כמה שבועות אמא שלי אמרה באיזושהי שרירותיות מעצבנת ובלתי נסבלת שהיא רוצה להרדים את הכלב, את זאתרס, כי היא טסה לחו״ל. הוא כאילו מבוגר, בן 17, אבל אני בכיתי בכי נוראי ואמרתי ׳בשום אופן לא, אנחנו לא מתערבים בדברים האלה׳״. 

״הוא חולה?״

״לא״

״אז מה, רק בגלל שהוא מבוגר?״

״וכי יותר נוח שאין כלב כשטסים לחו״ל. אני, אבא שלי ואחותי נתנו את עמדתנו, ואז הרגשתי כמה אני מגוננת עליה, על הרבה מאוד דברים שחוויתי ממנה. עברו כבר שלושה שבועות ואני לא מסוגלת לדבר איתה. כנראה כדי להפעיל את הקשר איתה גוננתי עליה על הרבה מאוד דברים״. 

תהום סיפרה על התגובה של אמא שלה לפוסט בפייסבוק שכתבתי בו דיווחתי על מצבי הבריאותי והנפשי וצירפתי תמונה של הגיטרה האקוסטית החדשה שקניתי. קיבלתי שם הרבה תגובות עם איחולי החלמה ועצות מסוגים שונים, ואילו אמא שלה הגיבה רק בתיוג של איזה בונה גיטרות שהיא מכירה עם המילה ״בהזדמנות״.

״עוד פעם זה הניתוק הרגשי הזה שאת לא מבינה, המהות של הפוסט זה שדן לא מרגיש טוב. אפילו לא היה כזה משהו כמו וואו אני מצטערת לשמוע, תרגיש טוב, או איזו אמפתיה״.

המטפלת שאלה: ״איך את מרגישה או מתארת את מה שקורה בשבוע האחרון בזוגיות?״

״אני מרגישה אשמה, עצב, כאב מאוד גדול. אני לא יודעת מה יהיה בינינו. (מתחילה לבכות). אני מבינה כמה אני מכאיבה לו. זה לא הכאב שאני מכאיבה לו בסקס או משהו כזה, זה פשוט כאב שאני מכאיבה סתם, כי יש לי משהו להכאיב לו. קשה לי לדבר על זה ולהגיד מה שאני באמת מרגישה״.

״אני רואה שיש משהו במבט שלך, בנפש שלך ששבור״.

״כן, אולי אני צריכה להגיד תודה לחברה של דן ששמה לי איזושהי מראה שאני סוג של בת זוג מתעללת. זה ממש קשה לי. היתה סיטואציה ביום שישי, שהייתי ממש עייפה בסוף השבוע ולא דאגתי לארוחת ערב ביום שישי״.

״לא חשבת על זה גם?״

״היה קצת אוכל בבית מכמה ימים קודם שעוד נשאר וחשבתי שנאכל את זה אבל זה לא לעניין בכלל״.

״אני רוצה להבין, זה התפקיד שלך בבית שלכם?״

״זה לא מוגדר שזה התפקיד שלי אבל זו כן האחריות שלי, זה באיזשהו מקום תפקיד שלקחתי על עצמי״.

״ומה, הפלת את זה? אמרת לעצמך ׳אין כלום לאכול, לא דאגתי לזה, לא הוצאתי דברים שאני יכולה לבשל, לא דאגתי לקנות מה שצריך, מה שיהיה יהיה יש אוכל במקרר׳ או שאמרת ׳אני אזמין לנו׳…״

״לא, הייתי באופציה הראשונה שתיארת. לא עשיתי שומדבר״.

״ולא ידעת שאת מפילה את זה?״

״כאילו, כשדן אמר לקראת הערב, בסביבות חמש ׳מה נאכל לארוחת ערב, לא דאגת לנו למשהו?׳…״

״עד שהוא אמר זה לא עבר לך בראש וגם לא הבנת שאת מפילה את זה?״

״כן. וזה היה קשה כי אני יודעת לבשל ולעשות לנו ערב חמוד ונעים שיהיו בו את הדברים הבסיסיים״. 

״ולא חשבת על מה תאכלי? זה כמו בבית שלך שלא חשבו מה תאכלו כשתחזרו מביה״ס או מהגן. היה שם מישהו שהיה מפיל לחלוטין את הקטע הזה. כשאת ברגעי משבר את מפילה דברים שנפלו אצלך בבית. את פשוט משחזרת כל מה שקרה לך מבחינת הcaring היומיומי. זה שאפילו לא עבר לך בראש, נגיד שאין לך כוח לבשל אבל להזמין… לדעת, לקחת בחשבון.. ״

״זה אגב מה שעשיתי בסוף, אבל הייתי צריכה…״

״אבל דן היה צריך להסב את תשומת לבך״. 

״וזה לא רק שהוא היה צריך להסב את תשומת לבי, דחקתי אותו לקצה עם זה. הוא התעצבן וכעס וזה לגיטימי לגמרי איך שהוא הביע את הרגשות. אני הפלתי את זה, הוא אמר על זה משהו, ולא מיד פעלתי. לקח לי איזה זמן. ואז התחלתי לשאול אותו ׳אתה רוצה כזה, רוצה כזה?׳ והוא כבר היה ממש עצבני וצעק: ׳תפסיקי כבר… תחליטי את! תתאפסי על עצמך!׳. ואני מסכימה איתו לגמרי״. 

״אם אמא שלך היתה יושבת פה והיה נודע לה שהיא מפילה מלא דברים, מה היית דורשת ממנה לעשות?״

״הבאת אותי לעולם, למה את לא דואגת לי?! (בוכה) זה למה אני חושבת שאני לא מביאה ילדים לעולם, כי אני משחזרת את הדברים האלה״.

״את אומרת ׳אני יותר אחראית ממך, אני לפחות לא מביאה ילדים לעולם אם יש סיכוי שאפיל אותם או חלקים מהנפש שלהם׳״ 

״או חלקים מהגוף! אני נזכרת בסיטואציה כשהייתי מאוד קטנה, לפני שאחותי נולדה, כנראה בגיל 3 כי כבר הלכתי, והיא משכה אותי מאוד חזק והיד שלי יצאה מהמקום. אני זוכרת שלקחו אותי לרופא ושיחקתי עם איזה קוביות והרופא החזיר לי את היד למקום. לא יודעת מה קרה, לא הצלחתי למצוא את התיק הרפואי שלי מאז. אני ממש זוכרת איפה זה קרה, היינו בפינה של קינג ג׳ורג׳ ואלנבי, ברחוב.. לא יודעת, אולי לא הלכתי כמו שהיא רצתה. לא יודעת מה היה הסיפור. אני רואה שאני משחזרת את הדברים שהיא עשתה ואני לא רוצה. אני זוכרת שבגיל 12 נדרתי נדר שאני בחיים לא אהיה כמוה. אני רואה שאני לא עושה עבודה מספיק טובה עם עצמי בעניין הזה. אני איכשהו עדיין לוקחת ממנה את ההשראה והרוח של הדברים״.

״היא מופנמת לך, כמו שכולנו הפנמנו סוג מסויים של הורות שקיבלנו״.

״חשבתי על זה שלפני כמה שנים אבא שלי עבר ניתוח שקצת הסתבך והיינו שלושה שבועות איתו בבית החולים, ובאחת הפעמים שהמצב קצת התדרדר אני הרגשתי שאף אחד לא ישמור עליי עכשיו. לא שאבא שלי כזה שומר עליי, ואני יודעת שאני יכולה לשמור על עצמי, ויש לי את דן, אבל איכשהו המחשבה הזאת שאם אבא שלי הולך אף אחד לא שומר עליי…״

המטפלת ותהום המשיכו לדון עוד כעשרים דק׳ בטון שקט ועצוב על הנושאים האלה וסביבם.

״אני רוצה להגיד לך בסוגריים שזאת חתיכת החלטה אמיצה לדעת שאת לא יכולה ורוצה להביא ילדים״.

״יש לי נכות רגשית שאני לא יכולה בגלל זה…״

״אבל את יודעת איזו הבנה משמעותית זאת? אני לא יודעת אם אמרת את זה לעצמך אי פעם כל כך ברור כמו שאמרת את זה היום. זה דבר כל כך אחראי. אני אגב לא אומרת שאני מאמינה שלא יכולת להיות אמא טובה. גם דן עבר דברים נורא נורא קשים אבל הוא היה אבא נהדר. אבל את לא סתם החלטת לא להביא ילדים לעולם. הבנת שאת עלולה לעשות משהו רע רע רע רע רע. כרגע החלק הזה בא לידי ביטוי, אין עוד אדם שזה יבוא לידי ביטוי איתו חוץ מהילדים שלך ודמות האהבה שלך. שכדן מתרחק ממך הנפש שלך נכנסת לאקסטזה של חרדה ולכן את מפילה הכל״. 

המטפלת עברה לדבר על חלוקת מטלות הבית ושאלה אותי לגבי זה, וכך 40 דק׳ לתוך הפגישה התבקשתי לדבר לראשונה (מלבד איזה משפט קצר באמצע). התחלתי לדבר אבל יצא רק חרחור, כחכחתי היטב והמשכתי: 

״דיברנו על זה בעבר, אנחנו מתחלקות בעבודות הבית, עם עומסים משתנים בהתאם לעומסים בחיים ובמצב של כל אחת מאיתנו. אפילו עכשיו אני עושה דברים. אני לא ׳לא מרגיש טוב׳. אני עדיין מאוד מאוד חולה. שלשום השגתי תור דחוף לרופאה כי אני עדיין לא נושם כשורה. לחץ הדם מאוד גבוה. יש לי תור לרופא המשפחה בשבוע הבא אבל הרגשתי שזה כבר לא סובל דיחוי. הרופאה הדחופה היתה לא נחמדה, קצרה ואפילו תוקפנית. בכל זאת נתנה כדורים ללחץ דם ואבחנה שזה אותו ברונכיטיס שאני סוחב כבר חודש, שיש לי מלא ליחה תקועה באחורי קנה הנשימה. אני לא משתעל והאף לא סתום, מה שתרם למיסתורין. הרופאה שאלה ׳אתה שומע איך אתה מדבר?׳ (צרוד ומחרחר).  אבל כשאני מנסה להשתעל שומדבר לא יוצא״. 

״אם תלך לסאונה נגיד זה משהו שיכול לעזור?״

״אני עושה סאונה אחרי האימונים בקאנטרי אבל כרגע שומדבר לא ממש מזיז את זה״.

״מישהו חשב על כיוון של התקף חרדה מתמשך?״

״אז גם על זה רציתי לדבר אבל לא הרגשתי נוח לדבר איתה על זה. אני עדיין מתעורר מתנשף כל לילה מסיוטים על ים/צלילה/ספינה/קבוצה של זרים לא ידידותיים״.

״אמאלה זה ממש פוסט טראומה. וואו אני לא מאמינה! איך אתה עם כדורים טבעיים למיניהם?״

״הזמנתי עכשיו GABA ו5htp, זה אמור להגיע בשבוע הבא״.

המטפלת המליצה על טיפות ואלריין, פסיפלורה, על כדור שנקרא טונייט, והוסיפה: ״אני יודעת שאתה לא יכול אולי לשתות כוסית״.

״אני שותה יותר מכוסית, אבל גם אלכוהול עכשיו אני לא מצליח לשתות הרבה, ברוב הימים אני מתעייף מזה פשוט. אני נהיה נורא מפוהק ואז אני הולך לישון ומתעורר אחרי שעה מסיוט״.

״אוי זה נורא. מדיטציות?״

״עושה כל בוקר״. 

״מגע של תהום יכול לעזור?״

״אני לא יכול לקבל עכשיו מגע של תהום״.

״לא מגע מיני, מגע ש…״

״אני לא יכול לקבל עכשיו מגע של תהום״.

״גם לא חיבוק? לא שום מגע?״

״לא. אז כל הדברים האלה ביחד, החרדה, חוסר השינה, הנשימה הלא טובה, והמצב עם תהום, הכל ביחד יוצר קוקטייל לא כל כך טעים״. 

״הנפש שלך מאוד מאוד מוטרדת. היא נפש בהפרעה. יש שם דברים שממש מפריעים לה. נפש כזאת לא יודעת לישון. אנחנו צריכים לעשות איתה דברים חיצוניים, כולל טיפול תרופתי. למה אתה לא מסכים לקחת טיפול תרופתי מפוקח על ידי פסיכיאטר? או לא יודעת אם אתה לא מסכים או שלא ניסית או שכן ניסית?״

״אממ, אני לא נלהב להתמכר לחומר פסיכואקטיבי״.

״אבל למה המילה ׳להתמכר׳? טיפול תרופתי נוגד חרדה״.

״שצריך לקחת אותו כמה שבועו…״

״צריך לקחת אותו חצי שנה. למה זה נקרא להתמכר? למה זה לא כמו להרכיב משקפיים?״

״כי זה להתמכר, אני לא יכול להפסיק את זה מתי שאני רוצה. את המשקפיים אני יכול להוריד. הנה!״ (הדגמתי לשם המחשה). 

״אי אפשר להפסיק ישר, צריך להוריד את המינון…״

״אני מאוד חשדן לגבי זה, וזה הדבר האחרון שאנסה. הSSRI זה happy pills, הם לא באמת נוגדי חרדה או מרפאים שומדבר. זה לא כזה מתוחכם. זה בסה״כ מעלה את הסרוטונין״. 

״אבל זה עובד על פעילות כימית שלאט לאט משתנה במוח ואז מפסיקים את זה״.

״או לא מפסיקים את זה. More often than not לא מפסיקים את זה. וגם המחקרים החדשים יותר מראים שאין באמת שיפור באיכות החיים של המטופלים לאורך זמן״.

״באמת? אני שומעת על המון אנשים שכן.. אבל עזוב, אני לא מתווכחת איתך בכלל. אני צריכה, הדבר היחיד, זה אם אתה מוכן לעזור איכשהו לעצמך לישון״.

״I think I am, ואני עושה הרבה דברים בשביל לעזור לעצמי לישון. המדיטציה, הספורט, הפסקת צריכת הקפאין בצהריים, היגיינת שינה, טיפול אוסטאופתי וגם הנסיון להגיע ליחסים יותר טובים ויציבים עם תהום באמצעות הטיפול איתך״. 

״זה נכון מאוד, הטיפול עם תהום הוא קריטי. ואני גם בטוחה שזה שאתה עכשיו בהתקף חרדה זה לא מנותק מזה. זה ברור לי שהיה משהו במלדיביים…״

״אני חושב ש׳התקף חרדה׳ מתייחס למשהו אקוטי שקורה ברגע זה. אני חושב שאני יותר באפיזודה של חרדה״.

״אפיזודה אפילו פוסט טראומתית הייתי אומרת. מה שאתה מתאר, עוררות יתר, חודרנות. עברת משהו מאוד קשה, וגם עם תהום השתחזר לך משו…״

״הייתי כמו בכלא צף כזה. היו הרבה רגעים רעים אבל הרגע הכי רע היה כשירדתי מהשלשול בשירותים חזרה לשולחן האוכל וגיליתי שתהום לא שמרה לי את המקום שלי ואין לי איפה לשבת. אז הבנתי שאין לי *אף אחד* לסמוך עליו. אז גם התחלתי לכתוב בבלוג ולשתות אלכוהול״. 

המטפלת חזרה לדבר עם תהום שתקח אחריות ותהיה יותר עצמאית בשטח בלי לשאול אותי ותעשה דברים למען הבית ולמען התחושה שלה בבית: ״אני ממש רוצה לבקש ממך, כחלק תרפויטי… אנחנו יודעים שדן כל החיים ניהל את עצמו ודאג לעצמו, ואני חושבת שאחת הסיבות שהתאהבת בו כל כך זה שהוא ידע להיות אבא טוב, לא רק לבן שלו. הוא יודע להחזיק, מעבר לזה שהוא כריזמטי וכל הדברים האלה. בנפש שלך יש הפנמה של דמות גברית אבהית ששומרת. את זקוקה לדמות הגברית שתתן הגנה. אני ממש רוצה לבקש ממך, תרשמי לך לא לשאול את דן ולחכות לאישורים על כל מיני דברים. להחליט״.

המטפלת עברה לסכם וניסתה שזה יהיה בנימה אופטימית: ״אני חושבת שהאסימון נפל. תקופות ארוכות היית יושבת פה ואומרת שאת לא מבינה מה קרה. אמנם סבלת שדן כועס עליך אבל סבלת ממה שזה גרם ליחסים ביניכם. היום אני רואה את הדמעות ואת הפנים שלך, את סובלת מזה שיש את זה בתוכך. לכן אני אומרת, זה תהליך. נורא חבל שהייתם שניכם צריכים לעבור את הדברים הקשים האלה בשחזורים של הזוגיות שלכם. שהיית צריכה להפיל אותו ושהוא היה צריך להיות מופל. נורא כואב לי הלב אבל אני מבינה שאין דרך אחרת. השחזורים הקשים האלה היו צריכים לקרות. מה שטוב זה שאתם עכשיו לא הולכים כמו שפעם עשיתם. 

עכשיו, דן קצת הולך רגשית, אני חייבת להגיד. הוא לא מאמין. אני חייבת דן שתבין שלעומת שהיית תינוק וילד, שזו היתה אחריות בלעדית של ההורים שלך, יש פה משהו שאתה כן יכול לעשות, כמו למשל להגיד לעצמך שתהום לומדת משהו פה. תהום עושה משהו שהיא לא רוצה להמשיך לעשות, לעומת אמא שלך שלא היה לא מושג שזה מה שהיא עושה ולא היה לה שום רצון לטפל בזה. תהום רואה את הדבר הזה שהיא עושה. לכן התקווה כאן היא הרבה יותר גדולה. 

זה לוקח המון זמן, אני חייבת להגיד שיש לכם פצעים קשים, מגילים מאוד מוקדמים. אתם צריכים להיות עם חמלה אחד כלפי השני וגם כל אחד כלפי עצמו. אתם נפגעתם בגילים הכי פגיעים ולכן תהליך הריפוי הוא ארוך וקשה, ומלא בכשלונות״.