מתחת לפרווה

היתה הופעה טובה אמש. הלקחים מההופעה הראשונה הופקו, האנרגיות היו טובות ומאוזנות, הקהל מחא כפיים בהתלהבות, והרגשתי טוב עם הגיטרה, שאני מצליח לבטא את הבלוז. עדי ז. בא לראות את ההופעה, חזרתי איתו אחר כך לקן, וירדנו לשתות בירה למטה עם ק'.

ואז אמרתי לעדי : תכל'ס, כאילו, הכל בסדר. אני בריא. אני נראה טוב. אין לי חרב כלכלית מתהפכת מעל הראש, יש לי מיטה שמחכה לי, אני עושה עבודה טובה, המצב עם יורש העצר משתפר והולך (אתמול הוא התחיל חוג גיטרה שרשמתי אותו אליו), יש לי חברים ובמיוחד אחד קרוב, תהיה לי הופעה בקרוב, ובאמת כאילו, הכל בסדר. ולמרות זאת אני יושב כאן ומרגיש משברי, בודד. כמו שכשחיכיתי בחוץ בנמל הישן שעדי יקרב את האוטו, ואשתו של הזמר רצתה להציג לזוג חברים שלהם את "דן צפורי הגדול", (מאוד מפרגנים לי שם (: ) ואמרתי : "דן צפורי הגדול חוזר עכשיו הביתה לבד כמו כלבה, בודד כזאב ערבות בלילה ללא ירח..."

ומן הסתם נדרשת סבלנות, עד שגם המקום הזה יתמלא. השפרצתי אמש טסטוסטרון (ובטח גם לא מעט אסטרוגן (; ?) לכל עבר, עם הגופיה ה'צבאית' שלי ומכנסי הדמוי עור... הייתי עושה אותי, בחיי.

נוסע לחדרה עכשיו, בתקווה לחדשות טובות.
חדשות טובות...
חדשות וטובות, זה מה שאני צריך עכשיו.

||||/ ||||/ ||||/ ||||/ ||||