מתחת לפרווה

תהום פתחה וסיפרה שהיו הרבה התרחשויות השבוע ושהיא לא בטוחה מאיפה להתחיל: ״ביום שישי טיילנו וזה עזר להמיס הרבה קרחונים בינינו, היה מאוד מרענן, נעים ואינטימי. ביום שבת עשינו יום לנו כזה, ויכלנו לדבר על דברים עמוקים שאנחנו בדרך כלל לא מדברים עליהם״.

מטפלת: ״איך זה קרה כל זה, מה זה עשי*נו*, יכול*נו*? אני מנסה לדמיין לעצמי איך זה קרה״.

אני: ״ביום שבת לקחנו MDMA, שזה לא משהו שאנחנו עושות בדרך כלל, אבל קראתי שמשתמשים בזה בטיפול בפוסט טראומה…״

מטפלת: ״אז עשית לעצמך טיפול בפוסט טראומה? ואת מה, הצטרפת לפוסט טראומה? עשיתם בטיול?״

אני: ״לא, עשינו בבית, בשבת, בצורה אחראית במטרה להציף דברים. התחלנו בכמות קטנה ואז הוספנו, עשינו בשעה מוקדמת כדי לא לחבל בCircadian rhythm, ובעצם כשהסתיימה ההשפעה לאחר 6 שעות של שיח אינטימי אז גם הגענו למיטה ועשינו סקס״. 

תהום: ״כן, דן דיבר כזה הרבה וזה היה נורא נעים וכיף כי אני מרגישה שהוא לא תמיד מדבר… הוא לא תמיד מגיע למקומות… אולי השיחה היתה יותר עמוקה ואולי גם הקשב שלי היה יותר עמוק״.

מטפלת: ״מה מבחינתך הMD איפשר לדן? מה היה שונה?״

תהום: ״שהוא יותר מדבר וחושף את עצמו. דברים שהוא לא מדבר עליהם בדרך כלל. הרבה דברים שקשורים למיניות שלנו. הוא שאל אותי על מה אני מפנטזת ולמה אנחנו לא עושים דברים כאלה. הרגשתי גם שהוא מאוד קשוב לשמוע״.

מטפלת: ״ידעת שזה מה שאתה עושה או שזה פשוט יצא ממך?״

אני: ״קודם כל אחרי שבועיים עם כדורי השינה והקסנאקס יכולתי להתחבר מחדש לתחושה הזו של המחנק שכבר לא הרגשתי כל כך והעלנו הרבה זכרונות טראומתים מהמלדיביים. דברים שכבר דיברנו עליהם אבל יכולנו לדבר עליהם מנקודת מבט יותר רגשית ומחוברת. תהום דיברה על איך שהרגישה שאני לא משתדל מספיק, שאני נוטש אותה״.

תהום: ״כן, כאילו אולי כעסתי עליו. יכול להיות שמה שעשיתי היה כתוצאה, לא בהכרח מודעת, שכעסתי עליו. תמיד כשאנחנו הולכים ברגל דן הולך מהר יותר ממני ואני זו שמדביקה את הקצב, ושם הרגשתי שהוא לא הולך את המהר הזה שלו ולא מדביק את הקצב אליי״. 

אני: ״כשכבר הגענו לעשות סקס דיברנו על זה שזה לא יכול להיות פתאום ונילי עכשיו, משו לייט כזה לא יספק אף אחת מאיתנו״. 

מטפלת: ״ברור״.

אני: ״זה לא כזה ברור, כי אתמול (שלישי) למשל תהום ניסתה ליצור רצף. היא הצהירה בשני בצהריים שהיא רוצה לשבת לי על הפרצוף ולרכב לי על הזין בערב אבל היא חזרה מאוחר וגם אני עבדתי מחוץ לבית באופן נדיר וחזרתי קצת אחריה, ואז היא קיפלה כביסה ושוחחנו ועד שהגענו לזה כבר היה 23:30 ולא היה ריאלי שמשהו יקרה, ולמחרת, כלומר אתמול, היא כן באה ליזום משהו אבל הדבר שהיא באה ליזום, היא התבלבלה… היא התכוונה לעשות משהו קצר, עשתה את המשהו הקצר, ואז המשיכה״. 

מטפלת: ״המשיכה לאן??״

אני: ״שאלה מצויינת. ואז אחרי עוד איזה רבע שעה הסתבר שאנחנו בשומקום כזה. המשכנו להזדיין, אבל היא הפסיקה לנתב את המרחב. התכנית הושלמה, אבל לא…״

תהום: ״אבל לא גמרנו ממנה. אז המשכתי איזה משהו בכיוון כדי לגמור אבל לא…״

מטפלת: ״למה את אומר ׳תהום המשיכה׳ ולא ׳אנחנו המשכנו?׳״

אני: ״כי תהום הובילה״. 

מטפלת: ״הבנתי. ולא גמרתם כי זה לא היה מדוייק לכם, או כי משהו נפשית קרה?״

אני: ״אני חושב שתהום מראש כיוונה למשהו לייט מדי שלא היה מותאם למה שהיא באמת רצתה לעשות. היא התחפשה קצת לונילית, גם בדברים שאמרה וגם בדברים שעשתה״. 

מטפלת: ״אההה אז זה מה שניסית להגיד, שזה לא יכול להיות ונילי עכשיו. כי למה, כי נראה לך שדן בעניין של וניליות כי את רצית לנסות? מאיפה ההתחפשות, למה הביצה שהתחפשה?״

תהום: ״אני חושבת שלפעמים אחרי שאני פוגעת אני נבהלת מאוד מהמיניות שלי כי היא פוגעת, ואז אני רוצה כזה כאילו משהו אחר…״

מטפלת: ״לא את המיניות שלי, מיניות של מישהו אחר?״

תהום: ״המיניות שלי פוגעת ואני לא רוצה להמשיך באותו קו פוגעני, אלא משהו אחר. אני יודעת יותר לעומק עכשיו שזה לא שהמיניות שלי פוגעת אלא יותר מה שקורה או לא קורה אחר כך״. 

מטפלת: ״זה לא המיניות שלך שפוגעת, זה שאת מפילה את דן, ההשמטה. זה פשוט קורה במרחב מיני הרבה יותר חמור בגלל שבמרחב המיני את גם שולטת בו. המרחב המיני הוא מרחב שבו דן מאוד תלוי בך, ביומיום הוא הרבה פחות תלוי. הוא יודע להכין לבד חביתה. ((Seriously?🤨)) זה לא שבמין הוא לא יודע לעשות לבד דברים, אבל זו הגדרת היחסים ביניכם״. 

אני: ״גם על זה דיברנו כשהיינו על הMD, שהיא כל הזמן מדברת על הרצון שלה באחרים אבל אז לא עושה את זה. אמרתי לה, זה כמו שאני אגיד לך שאני רוצה ממך משהו שדורש ממך הקרבה, נגיד, לשם הדוגמה, שאני רוצה לזיין אותך בתחת. ואת תגידי ׳אוקיי אז תזיין אותי בתחת, אני רוצה לעשות את זה בשבילך, אני רוצה שתהיה מאושר׳. אבל אז אני לא עושה את זה. אז זה כאילו תוקע, אני יודע שיש משהו שהיא רוצה ולא עושה, ומה שכרגע יש לא מספיק. איך אני יודע שזה לא מספיק? כי היא באמת נכבית בעוד שאולי אם היתה מגשימה את הרצונות שלה באחרים היא היתה נדלקת״. 

המשכתי לעניין אחר: ״ביום שני בערב תהום נפגשה עם אמא שלה וחזרה מאוד מאוד טעונה מהמפגש, אולי היא תרצה לספר על זה״. 

תהום: ״בחודשיים האחרונים בקושי ראיתי את אמא שלי, הרבה זמן יצא שלא נפגשנו, דיברנו פה ושם בטלפון אבל לא בתדירות גבוהה. פתאום נפגשנו והבנתי כל מיני דברים עליה והתמלאתי בכעס ובתחושות לא כל כך טובות עליה. זה עיצבן אותי והרגיז אותי, כל מיני דברים בה״. 

מטפלת: ״זה חדש?״

תהום: ״לא… אבל הייתי *מודעת* לזה. היא שאלה על משפט שדן כתב בפייסבוק לפני כמה שבועות, שהוא הוכש יותר מדי פעמים בבית, ושאלה: ׳מה זה אומר, מה כבר עשית לו?׳. עכשיו, זה לא היה בקטע של התעניינות אלא בקטע של רכילות שהיא רוצה לדעת. זה לא הרגיש שאיכפת לה או שהיא אמפתית. היא יודעת שאנחנו בטיפול אבל היא לא שואלת מה הטיפול עושה או איזה דברים עולים. 

או שאני מדברת על משהו ואז היא תוך כדי עוברת לאיזה משהו אחר או מספרת על משהו שקשור, אבל אני באמצע המשפט עדיין! רגע, אני אסיים את מה שאני רוצה להגיד ואז… כאילו הייתי צריכה להחזיר את תשומת הלב אליי. זה רק אני והיא, זה לא שהיו עוד אנשים שם״. 

מטפלת: ״למה זה מתקשר לך?״

תהום: ״אמרתי את זה לדן לפני כמה ימים, שאני אולצתי לא להיות ביישנית. ממש ככה. מגיל מאוד צעיר אמרו לי תגידי, תבקשי, נגיד אנחנו במסעדה…  ועוד משהו שרק כשראיתי את התגובה של דן הבנתי כמה זה רע, שכשהייתי בכיתה ג׳ אחותי היתה בגן ואני הייתי חוזרת מבית הספר ולוקחת אותה מהגן הביתה. בבית היתה איזו מטפלת שלא אהבתי… ופתאום הבנתי שילדה בן 9 לא אמורה להחזיר את אחותה בת ה4 מהגן, ועוד לחצות איתה שני כבישים. 

בעיקר מה שמרגיז אותי באמא שלי זה שאני לא יכולה להיות אני עם הרגשות שלי. אני מרגישה שאם אני צריכה לדבר איתה אני צריכה לעטות מסכה מסויימת, ואני נורא רוצה להיות מחוברת לרגשות ולתחושות שלי ולכל מי שאני וכשאני מדברת איתה אני צריכה ללבוש את זה, ואני לא רוצה ללבוש את זה״. 

מטפלת: ״את מבינה איפה החלק הזה בחייך הנוכחיים? כל מה שאת מתארת כרגע, את יודעת לזהות איפה זה יושב? איפה זה עכשיו? זה התנדף לו? זה עבר טרנספורמציה וקיבל ביטוי אחר בחיי הנפש שלך היום? זה נשאר כמו זיכרון כואב ועמוק ורק הMD העלה את זה?״

תהום: ״לא, אני חושבת שזו תודעה עמוקה מאוד שבאה לי פתאום. להבין מה היא עושה לא טוב, שאני לוקחת את זה אליי, שהפנמתי את זה״. 

מטפלת: ״איפה הביטוי של זה בתהום הבוגרת?״

תהום: ״יכול להיות שבמיניות זה קיים, שאני מחזירה את הפוקוס אליי…״. 

מטפלת: ״שאת לא קשובה כמו שהיא יכולה להיות לא קשובה אלייך, אז את בעצם שומטת את האחר?״

תהום: ״כן, וגם… מאוד חשוב לי לדעת איך דן מרגיש, אני סקרנית לא מתוך רכילות אלא מתוך איכפתיות. זה הבדל מאוד גדול״. 

מטפלת: ״אני תוהה אתכם ביחד ומקשרת את זה למה שעלה בסוף הפגישה הקודמת, שזה שמשהו במיניות בזמן האחרון לא מדוייק לך״. 

אני: ״דיברנו על הרפטואר המיני שמאוד הצטמצם לכדי 24%, ואז חשבתי על זה שלא את כל ה100% הייתי רוצה. יש דברים שהייתי עושה פעם, למשל סשנים פומביים, שזה לא בהכרח מה שהייתי רוצה לעשות עכשיו״. 

המטפלת הסגבירה על בושה כשלב התפתחותי בחיי הילד והתרגשה: ״זו חוויה מאוד התפתחותית, אתה פתאום הרגשת מבוכה, אני נורא מתרגשת לשמוע את זה כי אתה עברת תהליך התפתחותי מפעם״. היא דיברה על סשנים פומביים ולגמור מול זרים שלא בחרת והיה נשמע לי שהיא די שיפוטית לגביי זה. ציינתי שאני לא מצטער על העבר ושהיו לזה את הסיבות והתועלות של זה אז, רק שהיום זה כנראה היה פחות מתאים: 

״אני לא חושב שלא היה לי אז גבולות שהם שלי, פשוט הגדר עברה הרבה יותר… חשבתי המון על מה שאמרת בפעם שעברה, שאני לא סומך. לא חשבתי על עצמי כעל אדם שלא סומך, כי אני לכאורה בנאדם נורא פתוח, זה לא שהחומה פה (סימתי קו הרחק ממני), החומה פה (סימנתי קו קעור על החזה) אבל מאוד בצורה. וחשבתי שזה נכון, אני באמת לא סומך על אף אחד במובן של להזדקק״. 

מטפלת: ״סומך במובן של מרשה לעצמי להיות תלוי בהם. להזדקק זה תלות, להיות בסיטואציה שאני זקוק, שאני צריך ממך משהו. אני צריך! אני תלוי! אני תלוי שתתני לי, שתראי אותי, אני תלוי שהסיפוק שלי, שתראי את מה שנכון וטוב לי. זו סיטואציה שהיא שיא הפגיעות״. 

אני: ״כן, אז באמת עם כל האנשים, כולל ובמיוחד עם ההורים שלי, הדרך היחידה שאני יכול להיות איתם באיזשהו קשר זה שאני כל הזמן לובש, גם תהום דיברה על זה, איזשהו שריון כשאני מדבר איתם״. 

דיברתי על זה שבשיח על רגשות איבדתי את האמון בהורים שלי כבר בגיל מאוד צעיר, אבל עדיין כבחור הייתי מגיע למצבים שהייתי זקוק לעזרתם וזה היה מעורר המון רגשות קשים ואימה. זה הוביל אותי לספר ש: 

״לפני שבאנו לפה, אספתי את תהום ב16:00 מהעבודה ונסענו לקדימה-צורן בשביל לקנות מערכת סטריאו לסלון. יש בו מערכת מיני כתומה חמודה אבל בגלל שאנחנו יושבות הרבה בסלון לאחרונה ואין לנו טלוויזיה חשבתי שהגיע הזמן שנהנה ממש מהסאונד שם. אז נסענו לחנות בוטיק בבית של מישהו ובחרנו ביחד את הרמקולים. כשהעברתי את הכרטיס והעסקה אושרה I reminisced על איך הייתי הולך לבנק ביום שישי ומבקש 200 ש״ח חריגה והיו מתקשרים לבקש אישור מהסניף כדי שאוכל לנסוע להביא את הבן שלי לסופ״ש. סיפרתי למוכר שהייתי גנן רחוב, מחלק עיתונים ועבדתי בבנין. ההורים עשו את זה מאוד קשה בשבילי, אמא שלי השתמשה בכסף כאמצעי שליטה״. 

תהום: ״גם דיברנו על זה שאיפשהו יש דפוס די דומה בין ההורים שלנו, שרק כשאנחנו נכנסים לצרות ולבעיות ואז צריך עזרה….  אם אני צריכה לבקש כסף מאבא שלי אני אשלם מחיר נפשי הרבה יותר גבוה מהכסף. אני אקבל, לא יודעת, 5000 שקל, אבל הבלאגן בנפש שאני אוכל מזה זה יהיה כמו חצי מיליון מבחינתי״. 

מטפלת: ״תתארי לי אותו. מה זה הבלאגן הנפשי הזה? זה כאילו מה?״

תהום חשבה ואמרה לבסוף: ״התעללות״.

מטפלת: ״זה לראות אותך תלוייה, מתחננת, זקוקה, אין לך ברירה, ולא לתת לך את מה שאת צריכה. אני בכוונה רוצה שתדייקי, שתביני שיש רמות נורא גבוהות של רגשות נורא קשים במקום מאוד אינטימי, שבו אני תלויה, שבו אני צריכה משהו״.

תהום: ״זה ממש התעללות מה שהם עושים לי בקטע הזה. הדברים שאבא שלי לפעמים יכול להגיד לי… כששברתי את הרגל… עברנו דירה, היו כל מיני הוצאות, קנינו דברים לבית כמו מכונת כביסה, ושבועיים אחר כך שברתי את הרגל, ולא קיבלתי משכורת ונחסם לי החשבון, והוא מתחיל לצעוק עליי, ׳את לא נורמלית…׳ ואמרתי לו: ׳אבא, אני עם רגל שבורה, אני לא יכולה לעשות כלום כרגע׳.״

מטפלת: ״איך הוא יודע שנחסם לך החשבון? הוא קשור לך לחשבון?״

תהום: ״כן, הוא יכול לראות את החשבון שלי״. 

מטפלת: ״עדיין? למה?״

תהום: ״בזמנו זה פעם היה עוזר לי קצת או משהו״.

מטפלת: ״ואת צריכה אותו רואה את החשבון שלך? זה שלך… כי מה, זה אמצעי שליטה? או שאת צריכה אותו כדי לדעת שאת לא לבד? זה מפעם?״

תהום: ״כן, זה מפעם, ופעם זה אולי היה קצת עוזר, או במחשבה, בעצם יותר במחשבה שהוא יכול לעזור ולהעביר לי קצת כסף. זה לא שהוא מעביר לי כסף מדי פעם. גם כשנתן לי פעם זו היתה הלוואה והייתי מחזירה לו 1000 ש״ח בחודש״. 

מטפלת: ״מה את מאמינה שקרה לדברים האלה? איפה הם היום? מה הנפש שלך עשתה איתם?״

תהום: ״ניתקה אותם. הדחיקה אותם למקומות אחרים״. 

מטפלת: ״ואיפה הם משפריצים החוצה? מה שמודחק מושפרץ או מומר״. 

תהום (בטון מאוד טעון): ״אני חושבת שזה קשור גם לאוכל הרבה פעמים. שהם מעליבים אותי ואומרים לי: ׳אין לך כסף, את לא תסתדרי׳ ואז אני חייבת להוציא כסף כאילו, ללכת לסופרפארם ולגהץ 700 שקל על כלום! רק כי אני יכולה לעשות את זה ויש לי כסף! ואתם לא תגידו לי שאין לי כסף! כי מי אתם שאתם יודעים.. וזה גם כנראה על אוכל לפעמים. שאני אוכלת מעבר למה שאני רוצה כי אני יכולה… כשגדלתי, וכל פעם היו אומרים לי ׳אל תאכלי אל תאכלי אל תאכלי מספיק תהום די׳… אני לא יכולה לשמוע את זה היום. אני לא מסוגלת לשמוע את זה ואני לא מסוגלת להגיד את זה לאף אחד היום. ואז עברתי לגור לבד, ופתאום הייתי קונה לעצמי אוכל, את החטיפים והממתקים שאני רוצה. ואז הייתי יוצרת לי לפעמים חובות ממקומות כאלה, שאני מגהצת סכומים מאוד גדולים בסופר על חטיפים ושטויות ואף אחד לא אומר לי לעצור״. 

מטפלת: ״אין גבול. אין גבול פנימי, אין גבול חיצוני. ומה זה הגיהוץ של 700 שקל בבת אחת בסופר פארם? את אמרת את זה ברמה אמוציונלית מסויימת״. 

תהום: ״כן, כאילו הייתי כועסת עליהם כשהיו אומרים שאין לי כסף. זה היה קצת מנקמה אולי. או אני מראה לכם שאני לא צריכה אתכם, שאני יכולה לעשות דברים כמו שאני חושבת לנכון. להחזיר לעצמי את השליטה בדברים. כי נעלבתי, נפגעתי, ואני כאילו מפצה את עצמי״. 

מטפלת: ״מה מאפיין את השליטה הזו? את אמרת באיזו אנרגיה אמוציונלית שאת לא, את לא מדברת ככה הרבה. הרגשת את זה?״

תהום: ״כן… כי נזכרתי בפעמים שזה קרה כזה. שיחזרתי אותם עכשיו״. 

מטפלת: ״דן זה מתחבר לך למשהו אצל מור?״

אני: ״אממ, לא כל כך, אני עוקב ובעצמי סקרן לשמוע לאן השביל הזה מוביל. גם אני מפצה את עצמי ברכישות על האהבה שלא קיבלתי״. 

המטפלת דיברה על זה שהשליטה קצרת המועד הזו היא לא מבוקרת, כלומר שאין לה גבול פנימי, ושמהביטוי שלה במיניות תהום מפחדת: ״זה הדבר הזה שאת מתה מפחד מפניו. דן שאל אותך הרבה פעמים למה את לא שולטת, אם את השולטת והוא הנשלט, למה את לא מבצעת את תפקיד השולטת. ואת אמרת שאת מפחדת שיצא ממך משהו לא מבוקר, בעוצמות שהן הרסניות. שזה עוצמות שהן… כמות ה… אני לא רואה אותך פה ככה. אני רואה אותך הרבה דומעת, עצובה. את לא נכנסת לmode הזה בקלות. ועכשיו כשדיברת על הסופרפארם, את כנראה במיטה בmode הזה אבל כאן אין לך את כל מה שדרוש בשביל להיכנס לזה. ועכשיו הזכרון הכניס אותך לשניה למשהו אחר מתוכך, אני לא יודעת אם ראית את זה״. 

תהום: ״אני יודעת, אני ממש זוכרת את זה, את האסרטיביות הזאת, כאילו, אף אחד לא יפגע בי יותר״. 

מטפלת: ״זה יפה שאת קוראת לזה אסרטיביות. הלוואי שזה היתה אסרטיבי, כי זה מבוקר. את מתארת משהו לא רואה ממטר, אף אחד, שום דבר. אין שום גבול לכלום. זה מה שכל כך כך מפחיד אותך במיניות שלך. את מכירה את המקום הזה בך שלא רואה ממטר. לצערנו גם דן מכיר את המקום הזה. הוא מגיע אליך מאוד זקוק, קצת כמו שאת היית מגיעה להורים שלך לעזרה, או שהוא היה מגיע להורים שלו. משהו מאוד זקוק, תלוי ומבקש. אתם שניכם מכירים את המקום הזה, ודן מכיר את המקום הזה ממך במין. 

כסף, מין, ואוכל. את אמרת עכשיו בלי שאת מבינה את מה שאני מבינה, זה שלושת המ׳. ממון, מזון ומין, יושבים לנו על אותו מקום נפשי שמגיע ממקום כל כך ינקותי, הכי פגיע בעולם. ואת מתעללת בו בלי שאת שמה לב כי את משחזרת את הדפוסים של הילדות שלך. גם אחר כך כשהייתם מגיעים להורים עם נזקקות, זה בדרך כלל שהייתם מסתבכים. זה כנראה משהו…״

אני: ״כבר למדנו להסתבך כדי לקבל את האהבה ותשומת הלב. צריך שזה יהיה מספיק חמור כדי שבכלל יתייחסו. זו תהיה התייחסות מתעללת אבל לפחות יתייחסו״. 

מטפלת: ״הרגשת מתישהו שאת עוברת הזדדקות נורא גדולה במין ואז חוויה של התעללות?״

תהום: ״אני לא חושבת, כי כאילו היה לי את הניתוקים האלה ואז אני לא נזקקת. אני לא זוכרת שהייתי נזקקת. בקשר שלי עם נ׳ שזה החבר הראשון שלי, היתה תקופה שלא ידעתי מה אני רוצה לעשות איתו כי בגדול רציתי להיפרד ממנו, והוא לא רצה ואיים שיתאבד וקצת נבהלתי מזה. לא רציתי להיות איתו כבר אבל מצד שני אז עוד לא ידעתי לספק את עצמי מינית, אז הייתי משתמשת בו כדי לגמור ואז עוזבת אותו״. 

מטפלת: ״אני חושבת שעם דן את עוברת התעללות בתחום המיני״. 

תהום: ״מאיזו בחינה?״

מטפלת: ״את מאוד חושקת בו ודן הרבה פעמים לא נגיש לך מינית. את זקוקה לזה ממש, את בוכה פה. את ממש זקוקה לקירבה אליו, למגע שלו״. 

תהום: ״כן, אני תמיד צמאה לזה. גם עכשיו כשהיינו במערכות סטריאו הוא ליטף לי את הראש וזה היה כל כך נעים וטוב והפעיל אותי. אתמול נגיד כשהדברים לא זרמו חלק, פתאום הרגשתי לא יפה. שאני לא יפה בעיניי דן. אני אומרת את זה ויוצאות לי דמעות״. 

מטפלת: ״את כאילו הופכת להיות לא שווה. ודן לא מוכן לרצות אותך מינית כי הוא נפגע ממך כל פעם מחדש. אתם בלופ. ואני צריכה שכל אחד מכם יסכים שהוא יוצא מהלופ. אני יודעת להגיד, מהרגע שאתם נכנסים, לפי המבט שלך אם שכבתם או לא. אם היה לכם משהו מיני או לא. את נכנסת עם חיות או שאת נכנסת מתה. המרחב המיני הוא כמו צינור חמצן בשבילך. וכשדן לוקח לך את זה הוא חוסם לך את העורק הראשי, זו התעללות״. 

תהום: ״לא יודעת, אני לא רואה את זה כהתעללות למרות שזה מאוד קשה לי. עכשיו זה פתאום מתחבר לי, כשלא היינו ביחד במשך שבע השנים האלה, אז הרבה פעמים היה נעלם לי המקום שאני בטוחה בעצמי, וכשהייתי מתרחקת מדן אז הייתי יכולה להחזיר את זה לעצמי ואז זה היה מאוד מושך אותו והוא היה בא״. 

מטפלת: ״דווקא כשאת עצמאית, לא זקוקה, לא תלותית, מנהלת את חייך. זה מאוד מושך אותו הדמות הזו. הנפש הינקותית שלו רואה את הדמות הזו כאישה דומיננטית שיכולה להסתדר לבד וגם לתת לו ביטחון. זו האישה השולטת שהוא נמשך אליה. כמו אמא שיודעת לטפל בתינוק שלה. אתם בלופ של פוגע-נפגע-נפגע-פוגע, זקוק ומתעלל, מתעלל וזקוק, כי הפצעים שלכם מאוד דומים, נכוויתם במקומות מאוד רכים של נזקקות ותלות״. 

סיפרתי למטפלת על השיר שלי ״זוג גנרלים״ שנכתב לפני למעלה מעשור ותיאר בדיוק את הדפוס הזה של יחסינו. היא שאלה אם אפשר לשמוע והבטחנו לשלוח לה לינק ליוטיוב אחרי הפגישה. 

חזרנו לדבר על הרפטואר המיני, ועל איך אפשר להוסיף או להחליף אלמנטים. 

המטפלת פנתה אליי: ״אני רוצה להגיד לך שאתה לא פחות בעייתי בתחום הזה״. 

״אני?? בעייתי??? 😜 ״ 

״אתה לא אומר ׳אני לא רוצה׳, או ׳זה לא נעים לי׳ ״.

״מאוד קשה לי להתעמת…״

המטפלת: ״מאוד קשה לי לסמוך על זה כשאני אבקש אני אקבל את זה בצורה פחות או יותר מדוייקת. אני לא סומך שאם אבקש זה יקרה. אבל אם כבר יש בנאדם בעולם הזה שאתה יכול לסמוך שיהיה נסיון מירבי ושוב נסיון ושוב נסיון ושוב נסיון, זו תהום.

מאוד יכול להיות שכשאנחנו מנסים להרחיב ולדייק רפטואר מיני, אנחנו מאבדים חשק מיני בדרך. אנחנו מאבדים את זה כי אנחנו נבהלים, אנחנו לא יודעים מה כן. *זה* כבר לא כזה מדוייק וחדש עוד לא מצאנו.  אז קודם כל לא להיבהל, זה שלב בדרך. פתאום לא תהיה זיקפה או לא יהיה חשק, פתאום יכאב לך… לא יודעת, פתאום מופיע משהו שלא היה לפני, אבל זה כי אנחנו מחפשים את עצמנו כרגע״. 

תהום: ״יש המון דברים שכשולטת ונשלט אפשר לעשות, אבל איכשהו בשנים האחרונות התקבע שהפנטזיות הן של קאקולד. גם אני הבאתי את זה, וגם דן דחף לזה קצת, וזה מאוד חירמן והדליק אותנו. עכשיו, זה יכול להיות זה, אבל זה לא חייב להיות רק זה. גם כשולטת ונשלט יש עוד הרבה דברים שאפשר לעשות, ואפשר כמובן להתחלף ואז יש עוד הרבה דברים שאפשר לעשות״. 

המטפלת: ״אז את זה אולי לחקור. אולי תדברו על זה קצת, קצת חששות, מה מפחיד אותי, מה מלחיץ אותי, מה הייתי רוצה שיקרה. קצת ללוש את זה. אם תיפגשו בסלון עם מערכת הסטריאו החדשה, שיכול להיות שבאמת תעזור לכם להתכנס פנימה למרחב אינטימי משלכם עם תוכן שאתם תביאו אליו״. 

אני: ״יש רק עוד דבר אחד קטן, שאני רוצה לעדכן במצבי. לפני שלושה ימים הפסקתי עם כדורי השינה והקסנאקס לגמרי. זרקתי את מה שנשאר במדף הכי גבוה בארון. השתמשתי ב10 כדורי שינה לאורך שבועיים והבנתי שאם אמשיך עוד זה כבר יהיה לכל החיים. הלילה מיד אחרי שהפסקתי היה מסוייט, ממש חזרתי לנקודה בה הפסקתי. סיוטים על הספארי צלילה במלדיבים, ספינה, בעיות עם תהום, קבוצה עם אנשים משם. בלילה השני פשוט לא ממש נרדמתי, אז לא היו סיוטים אבל לא ממש ישנתי. החרדה עולה ויורדת ואיתה גם קוצר הנשימה. הופניתי למישהו שעושה צלילה טיפולית וקבענו לשבת בקיסריה, והוא גם דיבר על אופציה של EMDR״. 

המטפלת: ״EMDR זה נהדר. ו…. פסיכיאטר??״

אני: ״לא לא לא עזבי אותי מסמים. זה לא הכיוון, אני לא רוצה לטאטא״.

המטפלת בעוקצנות גלוייה: ״אה, MD זה לא סמים… ״

אני: ״אם הייתי לוקח MD כל יום אז זה היה בר השוואה״. 

המטפלת: ״אי אפשר לא לישון, זה אחד העינויים הקשים״

אני: ״אני עובד על זה. שמתי לי שעון להתעורר בכל מקרה ב4:45, להחזיר לעצמי את השעות הבריאות. אני על זה״.