למטפלת היקרה,
אני מסתכל על השבוע העמוס שלפניי ותוהה למה אני צריך לוותר על דברים חשובים לי מאוד בשביל להגיע ברביעי בערב, כאשר תהום ממשיכה לא ליישם את הדברים שאנחנו מדברות עליהם מדי שבוע שוב ושוב ושוב כבר 15 חודשים.
נמאס לי להרגיש כמו לובסטר שמושלך למים רותחים, נשלף ונזרק לפריזר, נחטף ומופל חזרה אל הסיר הרותח, נדקר ומורם חזרה אל מעמקיי הפריזר, שוב ושוב ושוב ושוב, חרף כל הנסיונות שלי והיישום של הצד שלי של הדברים שאנחנו מדברות עליהם. (ליצור רצף של מגע לא מיני, להיות נוכח בסלון, להישאר במיטה לאחר סקס כשהוא כבר כן קורה, לבטא רצונות מיניים, לא לזעום, להתייאש ולהתרחק גם כשיש על מה, ועוד ועוד בנוסף לכל הדברים שאני עושה למען תהום והקשר גם בלי שהם עולים בטיפול).
תהום סיפרה לי שדיברה בפגישה האחרונה איתך על כך שזה בלתי אפשרי עבורה להישלט מולי, וכמו כן על פנטזיות הגברים נוספים שלה. אני לא בטוח שהיא דיברה גם על האלמנט שהיא *רוצה* שיכאב לי במצבים האלה, שאני ממש אתייסר מזה. זה לא תוצר לוואי. הכאב והטלטלה, השריפה והדקירה מההשפלה זה חלק בלתי נפרד מהצורך של תהום בעניין הזה. למשל, בשבועות האחרונים היא לא מרשה לי לגעת בחזה שלה במעט הפעמים שאנחנו עושות סקס ואומרת שוב ושוב שאוכל לגעת בו רק כשאלקק ממנו שפיך של גבר אחר.
אז סבבה, אבל מצד שני היא עדיין לא מפנימה ומיישמת שאם כך יש לה תפקיד ביחסים המיניים האלה, ואנחנו שוב יושבות בשישי לפנות ערב בסלון, אחרי שנאלצתי לעבוד בלחץ לאורך כל היום (והשבוע) ובכל זאת התקלחתי, הסתפרתי יום קודם לכן, ארגנתי את התאורה הרומנטית והנעימה, שמתי מוזיקה מתאימה והבאתי שתייה, ואחרי ששעתיים לא קורה כלום והיא רק פעמיים שלוש נוגעת בי בצורה מהוססת ל8.5 שניות ואז מפסיקה, ואני נאלץ לרקוע ברגליי ולהזכיר שיש לה פה תפקיד ושהיא לא אמורה לחכות לשלטי ניאון מהבהבים ממני ולאישור חתום מנוטריון כדי להתחיל לפעול… רק אז היא סוג של מתעוררת, אבל בשלב הזה לאחר שנאלצתי לצעוק ולהסגביר כבר יצאתי מכל תחושה חיובית והתמסרותית, והמגע שלה כואב, משפיל, לא נעים, הזין אמנם עומד אבל הלב חמוץ וצורב והראש רק מחכה שזה ייגמר כבר ולהיות אחרי זה, עד שבסופו של דבר אני עוצר אותה, מתלבש והולך לאולפן לעשות משהו שבאמת יהיה לי נעים ומקדם כמו להמשיך בלימודי התיאוריה שלי, על סולמות סופר לוקריאנים וארפג׳יויים אפשריים על אקורדים מינורים.
כן, סולמות סופר לוקריאנים (הידועים בדיסוננטיות והמורכבות הרבה שלהם) נעימים לי הרבה יותר מערב עם אשתי, אחרי 15 חודשים של טיפול מיני זוגי שבועי. נראה לי שאמרתי לפחות פעם או פעמיים שאני *****זקוק לרצף*****, מה שגם כמובן לא קורה בכלל ולא כי אני לא רוצה או לא משתף פעולה.
אז לסיכום,
למה לי לעזוב את כל עיסוקיי כאשר אני במילא בלחץ אטומי, רק בשביל לבזבז עוד זמן על מה שלא מקדם אותי בכלום ורק מביא לי עוד ועוד אכזבה עמוקה וייאוש, עוקר לי את החשק לחיות, מטביע אותי עמוק יותר בדיכאון ובחרדה ומונע ממני להתקדם למקומות שאולי יטיבו עמי יותר?
אני יודע שאת משקיעה את מלוא המקצועיות הרבה שלך בנוסף לאיכפתיות כנה ונכונות לבצע התאמות לסטיות הספציפיות שלנו, ובכל זאת, חמישה עשר חודשים לאחר שהתחלנו נראה שלא התקדמנו אפילו בפסיק ואנחנו צולעות במעגלים סביב אותו עץ תפוחים רעילים מט לנפול.
שורה תחתונה, במה אם בכלל תועיל הגעתי ביום ד׳?
תודה רבה ושיהיה שבוע נפלא,
דן.
