בשבוע שעבר תהום הגיעה לבדה לבקשת המטפלת ולאחר מכן כתבה על הפגישה השישים וחמש בשני חלקים.
לאחר שהתיישבנו המטפלת שאלה: ״איך היה לך בלעדינו דן?״
עניתי מיד בעליצות: ״מעולה!…״ וכעבור שניותיים כשעיניי פגשו את עינייה של המטפלת שנצצו לעברי בפגיעות מקסימה הבהרתי בשקט: ״אני צוחק״ ותיארתי את הפעלתנות והרצף של השבועות האחרונים.
השיחה התנהלה בעיקר בין המטפלת לתהום, בהמשך לנושאים עליהם דיברו בשבוע שעבר.
״האם יש לך אפשרות לבטא את הרצון שלך בצורה של הנחיה ברורה, להניח את זה במרחב הזוגי, ולנשום עמוק בידיעה שהאמירה הזו תילקח על ידי בן הזוג והוא יעשה עם זה משהו?״
״כן, אבל אני מרגישה שזה עוד לא לגמרי בא לי חלק״.
״זה מה שאני מנסה להבין, מה לא בא לך חלק פה? עצם העובדה שמותר לך להגיד ׳אני רוצה, בוא׳?״
״כן. (צחקוק עצוב). שמישהו מצפה לשמוע את הרצונות שלי, את הבקשות ומשאלות לבי״.
״את לא בטוחה שיש שם מישהו שמעוניין לשמוע את משאלות לבך?״
״לא באופן טבעי, אני כאילו מהנדסת לעצמי את המוח שמישהו מוכן לשמוע את משאלות לבי כרגע. אני חושבת שרעדתי בהתחלה, עכשיו יש לי טיפה יותר חוויות הצלחה והתקדמות, אז אני כן יודעת שאני יכולה להעיז, לעשות, לבקש״.
״את לא בטוחה באמון בסיסי בין בני אדם, כשאת מבקשת או אומרת משהו שאת רוצה או צריכה זה יפגוש איזושהי תגובה״.
״אני צוחקת אבל זה לא מצחיק בכלל, זה עצוב נורא. אני לא מכירה את זה כל כך״.
״את אמרת לי את זה שבוע שעבר… עד עכשיו ההכרזות האלה, ספק שאלה, ספק הבעת רצון, ספק הנחיה, אי אפשר היה להבין מה עושים עם זה… בשבילך זו היתה איזושהי דרך להביע את רצונותייך אבל הדרך תקעה את דן כי אין לו מה לעשות עם האינפורמציה הזו. היית עושה את זה ככה כי לשחרר לעולם הנחיה לביצוע, ציפייה, משאלת לב, זה אמונה שהעולם קודם כל לא יפיל את זה, האדמה לא תפער את פיה, אלא שהיא תקבל מרחב בטוח, גם אם לא היענות מיידית חיובית״.
״זה מאוד כואב לי לחשוב על זה עכשיו, אני חושבת כמה פעמים ביקשתי אוכל, כמה פעמים הבעתי שאני רעבה והתעלמו מזה בעצם. עד שבסוף באיזשהו גיל אמרתי פאקיט והתחלתי לבשל. זה כל כך נורא לי, כי כאילו, כמה פעמים ביקשתי…״
״את צודקת, זה נורא. וגם *מה* ביקשתי. משהו שהוא תפקיד הורי הכי בסיסי בעולם״.
תהום דיברה על הרצף שיצרנו במיניות ועל ההשפעות החיוביות שלו על הקשר ועל התחושות שלה:
״בשבת בבוקר דיברתי עם הבחור שהייתי אמורה לצאת איתו ואמרתי לדן לבוא ללקק לי את הרגליים תוך כדי״.
״זה מבחינתך איפשר לך להחזיק יותר? ידעת שאת בהיערכות לקראת הדייט, הרגשת שאת מלאה יותר באנרגית החזקה? יותר קל לך להחזיק ולפעול בתפקיד שלך?״
״כן, כן. יותר קל לי להחזיק ויותר קל לי להגיד לדן מה לעשות״.
״אנחנו מבינים למה, מה יש בבחור השלישי שנותן דלק? לך זה ברור?״
״אמרת לפני שבועיים שזה נותן לי קיום בטוח בעולם. שזה נותן לי ביטחון שאני לא מעניינת רק את דן אלא גם עוד גברים. שמישהו רואה אותי״.
״מישהו רואה אותי. עכשיו, אני רגע רוצה לשאול. יש את דן שמאוד רואה אותך וזה גם ברור לך שהוא רואה. למה זה לא מספיק? מה זה האדם השלישי החיצוני הזה? כשעין חיצונית מתבוננת, החוויה שלך זה שהיא רואה אותך ונותנת לך אישור לקיום, ביטחון קיומי.
זוכרת שאמרת שמבחוץ לא היה נראה שהמשפחה בה גדלת היתה מאוד בעייתית? בעצם, מבחוץ אף אחד לא ראה. את ואחותך יודעות אבל מבחוץ לא רואים. מה יכולת כילדה לעשות כדי שיראו מבחוץ? כשהיד שלך יצאה מהמקום בקינג ג׳ורג׳ אני לא יודעת אם מישהו עצר ושאל את האמא הזו ׳מה עשית? מה קרה? זה גם קורה בבית?׳ גם, כאילו, לא ראו כלום.
גם לא ראו את הבית הלא מתפקד, שאת לא אוכלת. עכשיו יש לך זוג עיניים של אנשים חיצוניים שרואים אותך ונותנים לך המון נוכחות. כמובן שאנחנו מדברים על האופן המיני שהם עושים את זה, אבל ההדף שלך פנימה הוא הד של ביטחון קיומי. אני במקום בטוח כי יש מישהו שרואה. אם יקרו לי עוולות, יש מישהו שיראה. זה לא שדן עושה עוולות, זה לא קשור לדן. בנפש שלך עשו לך עוולות שאף אחד לא ראה.
הבית היה לך מסוכן והמבט החיצוני הציל אותך. את אמרת לנו כאן: ׳את לא יכולה לקחת לי את השלישי, זה חיוני לי לקיום, זה משהו משמעותי לי נורא׳. מצאת לך מישהו שלא יעשה לך עוולות. יש לך ביטחון מבפנים. את פשוט חייבת את האישור מבחוץ. הנפש שלך לא מכירה אישור מבפנים. היא לא נרגעת בפנים״.
״כן, קשה לי קצת, זה הקטע הזה של האמון. הלסמוך הזה״.
״זה לא שדן יצר את החוסר אמון, הוא גם לא פוגע בך, הוא לא עושה לך דברים איומים. אבל את לא יכולה להישאר רק עם בית, כי אם כל מה שיש לי זה רק הבית… וזה לא הבית עם דן, כי הבית עם דן הוא בטוח יותר. אבל כשלי בנפש יש את *הבית* שהוא לא מוגן, הוא מסוכן, לא רואים שם אותי בכלל..."
התובנה הזו של המטפלת הזכירה לי שיחה עם חברה מלפני כמה ימים לגבי הסיבות שבגללן אני כותב על הטיפול.
