כשקופיקו היה בן ארבע שאלתי אותו מתי הוא מתחתן, ואם הוא כבר מצא כלה.
הוא חשב, פניו הרצינו, ושאל : "מה, חייבביייים להתחתן? "
היא לא חוזרת אלי
היא חשבה על זה הרבה והגיעה למסקנה שאנחנו לא מתאימים.
אני יכול לראות איך רוקר עצמאי מחשבתית מפלורנטין לא מתאים לצפונית אינטרקונטיננטלית ומכורה למסגרות מרעננה.
מחשבות פסימיות מתגנבות.
לבד זה רע? חייבים להתחתן?
בדידות הרגשתי גם בתוך הקשרים שהייתי. אין בדידות כמו הבדידות של ישיבה במכונית עם זוגתך בדרך לאנשהו, שתיקה הדדית, והנצח פעור כמו תהום מתחת.
אבל...הרי אפילו שכרגע אני לא רואה את זה, ולא הכרתי מישי חדשה כבר חודשים ארוכים, (חשבתי שהקיץ הזה יהיה מגניב מהבחינה הזו, הקיץ החופשי הראשון שלי כאדם בוגר...התבדיתי) לא תהיה תקומה ממחשבות כאלו. אולי אשאר לבד כל החיים, אולי לעולם לא אזדיין יותר, אולי לא אוהב יותר אף פעם.
אבל...תמיד יש סיכוי...שאולי דווקא כן.
לפני 19 שנים. 31 באוגוסט 2005 בשעה 6:19