תהום תיארה איך בסופ״ש הקודם שוב הפילה את המרחב הזוגי/מיני וגם לא היתה מסוגלת לאסוף ולהרים אותו מחדש, חרף מאמצי להמשיך להחזיק את הצד שלי של החבל, להרגיע, לחבק, להבהיר שאני לא כועס עליה ושאמנם אני מאוכזב על הסשן שהתחרבש אבל לא מאוכזב *ממנה*, ולהראות נכונות להמשיך לשתף פעולה עם הוראותיה ובקשותיה.
״בסשן ביום שישי היא הפילה אותי אבל הבנתי את זה, זה לא היה ביג דיל. היה נחמד אם למחרת היא היתה עושה מאמץ להרים אותי. מה שקורה אחר כך זה שאני הולך ושוקע ואז אני לא יכול לתת יותר לתהום את האנרגיות. היא לא דואגת לי, אני צריך לדאוג לעצמי וזה אומר שאני לא יכול לדאוג לה כרגע. הוצאתי עליה, בזבזתי עליה הרבה, אז עכשיו אני צריך להתרכז בעצמי. ואז עוברים יום, יומיים, שלושה ואני בסדר. ההתמסרות שלי אליה היא וולנטרית, זה לא שהיא כל כך מעוררת את זה כמו שאני עושה את זה לעצמי״.
״יש לך דמות מופנמת של שולטת שאתה מתמסר אליה״.
״כן, אז ביום ראשון בבוקר מיהרתי בין דברים ותהום אמרה: ׳ממי אני רוצה שנמשיך׳ ועניתי לה: ״היה לך את כל היום אתמול להמשיך, עכשיו זה לא הזמן לדבר איתי כשעומד להגיע לקוח ואני צריך להספיק את זה ואת זה ואת זה. לא היה איזה ריב ולא נורא כעסתי, פשוט הייתי צריך לרכז בעצמי את הכוחות. אמנם ציפיתי וקיוויתי אבל אני כבר רגיל, זה לא ׳וואו איזו הפתעה׳. היה לי ברור שלא מעכשיו נהיה ברצף עד סוף הימים והלילות. היה ברור שמתישהו זה יפול״.
המטפלת דיברה על התמודדות עם אכזבות בחיים.
תהום התחילה לבכות ואמרה: ״אני כל כך מכירה את זה שכל כך הרבה פעמים התאכזבתי וחיכיתי וציפיתי וזה לא קורה (ממשיכה לבכות)״.
המטפלת בטון אמפתי: ״אני מבינה, אני מסתכלת עליך, ואת מקשיבה לדן, וכאילו, זה לא קיים בתוכך. אין לך את הרכיב הזה במערכת. את פוצעת את בן הזוג שלך, הוא מדמם, כואב ושורף לו ואת לא שואלת מה שלומו אחר כך. את משחזרת את איך שאמא שלך תלשה לך את היד מהמקום בגיל ארבע בקינג ג׳ורג׳. את הופכת להיות אמא שלך באותו רגע. את בוכה עכשיו מרוב כאב כי את מבינה כמה את מכאיבה לאדם שאת הכי אוהבת בעולם.״.
״כי גם אני סבלתי מזה מלא פעמים בחיים ואני עושה את זה ואני לא רוצה לעשות את זה. אני זוכרת כמה זה כואב. אני זוכרת שאני מחכה שהבטיחו שיקחו אותי ופשוט כאילו מגיע שבע בערב ואני מבינה שבשבע בערב כבר לא יקחו אותי לאנשהו או משהו כזה״.
דיברנו וניסינו לפענח מה גרם לתהום להפיל את הסשן למרות שהיא זו שיזמה אותו, היינו במצב מעולה בינינו וערב קודם צחקנו המון יחד לפני השינה. המטפלת שאלה אם אולי זו היתה הסטלה, תהום אמרה שאולי היתה לה קצת חרדה, ואני הצעתי את האפשרות שאולי זה קשור לזה שהיתה במחזור (היום השלישי), שהיא מראש יזמה את ה׳מסיבה׳ בגלל תחושה של duty, ושאולי פשוט ירד לה החשק לפתע ולא ידעה מה לעשות עם זה.
״זה מדהים, אני מסתכלת על המבט שלך ואת נראית כמו מישהי שכאילו היתה באיזה ספרה אחרת של החיים, היתה לא ברור איפה, ודן ואני כאילו מנסים למלא על ידי הסבר כלשהו מה קרה לך. קצת כמו בנאדם שמתעלף, מאבד הכרה ולא זוכר כלום. אנחנו מנסים לבנות רצף לאותו אדם כי הוא לא מבין מה קרה לו. אני מסתכלת עליך ואת מקשיבה נורא, את בולעת את המילים של דן ושלי ומנסה באמת להבין מה עבר עליך״.
״אני חושבת שאולי כאילו היה לי ניתוק אבל הייתי מאוד בהכרה עם עצמי ועם הסביבה״.
״ניתוק זה לא הכרה, ניתוק רגשי זה הנפש מתנתקת רגע מתפקידה. התפקיד של השולטת זה היה התפקיד שהיית אמורה לעשות. אני תוהה ביני לביני אם זה חלל שקרה בגלל רמת חרדה שעלתה וניתקה אותך, זה חלל שקשור לסטלה, זה קשור לזה שלא היה בא לך אבל הרגשת מחויבות לרצף ושחס וחלילה משהו יקרה לזוגיות שלך אם לא תשמרי על הרצף כי היית במצב שדן עוד שניה מגיש מסמכי גירושין אז חווית משהו מאוד מפחיד.
שבוע שעבר באת זוהרת והיום איך שראיתי אותך יורדת במדרגות הבנתי שזה… את ממש חווה אובדן, משהו נורא טראומתי כשמשהו בזוגיות שלכם לא עובד. אני חושבת שזו עוצמת ההזנחה שלך את הסיטואציה. דן קלט אצלך מצוקה כלשהי והתחיל בפעולת הרגעה״.
