לאחר 37 דקות בהן השיחה התנהלה בעיקר בין המטפלת לתהום ועסקה בנושאים כמו איך נראית הדרך הזוגית להתמסרות הבאה לאחר כשל, תפקידים ״הוריים״ מול תפקידים ״ילדיים״, תחושת התשישות והצפיפות שלי מלגדל את עצמי מצד אחד ואת תהום מצד שני, המטפלת שאלה אותי בתוכחה:
״דן, למה אתה שותק? אתה רק תדבר כשאני אפנה אליך? לא יהיה כאן שיח הדדי? אתם שניכם נמצאים כאן בטיפול, אז אתה יכול להגיד. אני מסתכלת עליך ורואה שעוברים עליך דברים, ברור לנו שאתה לא מנותק. אתה פה לגמרי. אז למה אתה לא לוקח משהו מהנתח של מה שקורה פה?״
שתקתי עוד קצת ואז עניתי בשקט: ״אין לי כל כך מה להגיד״.
״כל מה שתהום אמרה ואין לך מה להגיד?״
התחלתי להביע באותו טון שקט ותשוש שלא הרגשתי שתהום אמרה משהו מיוחד במיוחד אבל המטפלת קטעה אותי בטון שהרגיש לי harsh, אז שאלתי: ״המטפלת, את כועסת? את כועסת עלינו?״
״איך התגובות שלי מתפרשות ככעס? אני שמה לב כבר יותר מפעם אחת, זה הרבה פעמים קורה, כשאני נכנסת לאיזה סוג של, איך אני אגיד את זה, ממממנננ, נסערות, ממה שקורה ביניכם, שמתי לב שאתה חווה את הנסערות שלי… אני נסערת כי אני שומעת אתכם באיזשהו לופ זוגי שבשביל לצאת ממנו צריך לעשות שינוי בדינמיקה הזוגית, וזה חתיכת דבר, זה לא פשוט.
זה גורם לי לנסערות כי אני מבינה שאנחנו באיזה לופ ששניכם משתפים איתו פעולה. ואני בתגובה הסובייקטיבית שלי, של מי ששומעת ששני אנשים שבסוגריים אגיד שמאוד מאוד יקרים ללבי ואני ממש ממש לא רוצה שתסבלו, אם הייתי יכולה הייתי לוקחת מכם את הסבל הזה. אני נסערת כי אני סובייקט מולכם, לא רק יושבת כאן ומהדהדת את מה שאני שומעת.
אני ממש לא כועסת, אני בפנים, אם הייתי יכולה הייתי רוצה, בא לי לנער כדי שהסבל יפול. לא יודעת איך להגיד את זה. לנער בשביל שהוא יצא מהמערכת. כי מרגיש לי ששניכם תקועים בלופ זוגי ונשבר לי הלב ואני נורא נסערת מזה. יש לי חמלה עצומה למה שעובר עליכם.
זה שאתה יושב ככה, מאוד פסיבי על פניו… אני יודעת שאתה לא פסיבי רגשית ולא קוגניטיבית, אתה לגמרי פה ושומע, זה לא ׳על הזין שלי מה שאתן מדברות׳. לתהום יש את הדרך שלה להביע את הכאב. היא מביעה אותו בדמעות, ב׳אני פישלתי׳. היא מרגישה המון אשמה… אני חושבת שגם דן יצטרך להבין את החלק שלו בלופ הזוגי למרות שהוא באמת עושה למען הקשר המון דברים של doing כבד.
דן, אני מבינה שאתה עושה פול גז ואתה קצת נשאר בניוטרל ולפעמים גם ברגרסיה. באמת, אני מקשיבה לכמות הדברים שדן עושה, אני לא אומרת שאת לא עושה, אני רק אומרת שהוא ניקה את התריסים והכין סלט כי הוא הבין שזה מה שטוב לך, זה מה שמשמעותי לך, זה טוב ומשמעותי לבית…״
תהום התפרצה: ״לא, זה גם טוב ומשמעותי לי! אבל…אולי אני כן צריכה גם את החיבוק והמגע שלו…״
״או! אז אולי בפעם הבאה תדעי גם לתת הנחיה לא רק להכין סלט ולנקות את התריסים אלא גם תתני הנחיה שחשובה לך בעוד מצבים. אולי אם אתם כבר מגיעים למצבים שאת בפוזיציה לתת הנחיה ודן בהתמסרות רבה לוקח את זה על עצמו וזה עושה לו טוב, אז יש חלק נוסף שאת צריכה, למשל חיבוק. את הצורך הזה בתוכך את דוחקת הצידה, אחורה, למטה…
דן נמצא בקונפליקט מזוכיסטי פאר אקסלנס. (שמתי לב שהיא ממש אוהבת להגיד ׳קונפליקט מזוכיסטי׳). מה זה אומר קונפליקט מזוכיסטי? הוא סובל, ממשיך לסבול, עושה את עצמו עוד פעם סובל, מתענג על סבל, וממשיך לסבול. זה, זה, אה, קונפליקט מזוכיסטי זה, מילא אם זה היה רק בסשן הבדסמי. אז זה בכלל לא היה אישיו.
אנחנו צריכים להבין שהוא מבחינתו מאוד סובל בשבילך. מוכן לסבול בשבילך בהמון המון סיטואציות, חלקן מיניות וחלקן ממש לא. אני צריכה ממך דן, שאתה תסכים לצאת מקונפליקט מזוכיסטי. מה זה אומר? אני צריכה ממך שתיקח על עצמך סטייט אוף מיינד שהמזוכיזם יהיה, ההתמסרות תהיה במרחב המיני, ובמקומות אחרים שלא תיכנס אפילו למקומות מזוכיסטים.
כמו למשל, לא תתן לעצמך את הדבר הזה של לנקות לבד תריסים ענקיים אלא למשל תעשו מזה פעילות זוגית שזו עבודה פיזית, יחד עם דאגה לאותו דבר שזה הבית שמשותף לשניכם, זה משהו שישלב בתוכו דינמיקה זוגית ולא דינמיקה מזוכיסטית, כי אז הוא שונא אותך, וזו מילה שלי, לא שלו, הוא שונא אותך על זה שהוא מתאמץ וסובל בשבילך ולא מקבל כלום. הוא לא מקבל לא רק את המין, הוא לא מקבל את ההחזקה.
הוא צריך להסכים לצאת מזה, בינתיים אני לא מצליחה לשכנע אותו, אבל בגדול, הוא צריך להסכים לצאת מהקונפליקט המזוכיסטי ולהשאיר אותו רק לסשנים מיניים. מיליון שנה אתה בטיפול, הגיע הזמן להבין שיש מין ויש אהבה אינטימית, לא חייב להיות באותו קונפליקט מזוכיסטי. תהיה במרחב המיני כמה שאתה רוצה מתמסר ומזוכיסט״.
צחקקתי בסלחנות והמטפלת שאלה: ״מה?!״
״אני לא בטוח שזה עובד ככה…״
״אני מבינה! אני חייבת שאתה תפריד בין הדברים!! ואני לא כועסת, אני נסערת. במקור, אם זה היה עובד ככה אז לא היית צריך אותי. ברור שזה משולב, אבל כשאנחנו מגיעים לטיפול וזה לא עוזר חייבים לעשות דיפרנציאציה בין תפקידים״.
״בסדר, לגבי זה שאני ׳מאמן׳ את תהום… אני לא רואה מישהו אחר עושה את זה. אני מעניק לכולם את מה שיש לי להעניק. אין לי בעיה עם זה…״.
המטפלת נכנסה לדבריי: ״בגלל זה אתה נגמר וצפוף לך בתוך עצמך״.
״…אבל אני צריך שזה יהיה הדדי. שאני גם אקבל חזרה״.
תהום שאלה בדאגה: ״אבל מה אני יכולה לתת לו בחזרה מלבד מין? אני מתה לדעת, אני באמת לא יודעת. חוץ מלדאוג שיהיה אוכל והקניות ושהכל יהיה מסודר ומתוקתק בבית שאני עושה את זה תמיד, אז אני לא יודעת מה עוד״.
שאלתי את תהום בשקט: ״את באמת חושבת שכל מה שיש לך לתת לבן זוג זה לעשות לו קניות, לבשל לו ולשכב איתו?״
״אני כל הזמן בתחושה שאני נותנת דברים לא מדוייקים, אז אני רוצה לתת דברים מדוייקים. אני ממש רוצה לתת לך דברים אבל אני לא יודעת מה לתת שיהיה לך נעים וטוב!״
המטפלת השלימה: ״ואין לך תשובה. בתוכך אין לך תשובה. אני לא יודעת אם דן זקוק למשהו חוץ מהאישה הגדולה שתעביר אותו מסכת…״
נאנחתי בהפגנתיות.
״לא?״
חשבתי קצת ואמרתי: ״השראה. תמיכה. חיזוק תחושת הערך העצמי. כמו שאני יודע לחזק אותה בהתמודדויות שלה, שהיא תדע לחזק אותי. תחושה שאני יכול להיות כנה, לפרוק את הרגשות. הבנה. יוזמה, שיקוף של דברים שאני לא רואה לגבי עצמי ושהיא יכולה לראות מהצד שיתרמו לי לשינוי חיובי. עליצות כללית, ניהול של קשרי חוץ…״
המטפלת סיכמה: ״אני רוצה להגיד משהו. בגלל שאנחנו צריכים לעצור אני רוצה לבקש, קודם כל, בואו נסכם שאת פונקציית הגידול משאירים מחוץ לקשר הזוגי. לא מגדלים פה אף אחד, אנחנו כן עוזרים אחד לשני עם כל מיני גידולים של עצמי. תתנהלי בבית מתוך מקום שדן גם זקוק לך בתור דמות בוגרת ושלא רק דן יגדל אותך״.
ממש חיכיתי לפגישה השישים ותשע אבל בשבוע הבא תהום התבקשה להגיע לבד. :)
