המטפלת שאלה מה שלומי אחרי גיחת הצלילה המוצלחת והרומנטית בסופ״ש.
״זהו, עבר, אזל. חזרנו לרגיל״.
״שהרגיל זה מה? שגרת יומיום?״
״חיים מבאסים, קשים, נטולי שמחה, תקווה ועונג, שבהם כל הדברים שאני אוהב הופכים לסדי עינויים עבורי. כל דבר זה או שצריך לעבוד מאוד קשה כדי לעשות אותו, להגשים אותו, לתפקד בו… או שהיעדרו או כשלון בו יוצרים מצוקה וצער״.
המטפלת שאלה מה לדעתי איפשר את הזמן הזוגי הנעים בגיחה, מה היה on כשבדרך כלל הוא off ועניתי שבעיקר תקווה ואמון: ״לרגעים החיים יכולים להיות מאוד יפים, נעימים ומלאי הבטחה… שבגדול זה רק מוסיף לסבל. מילא אם זה כל הזמן היה רע. ציטטתי את ג׳ון קליז: ׳זה לא היאוש שהורג אותי, אני יכול להתמודד עם היאוש. זו התקווה׳ ״.
המטפלת: ״המילה ׳דיכאון׳, איך היא נשמעת לך?״
אני: ״מוכרת״.
״מוכרת ואתה משייך אותה לעצמך?״
״ברור״.
״כי התחושה הזאת, של הכל אזל, נגמר… זה לא שאנחנו באיזו שגרת יומיום עמוסה שכל אחד בענייניו, שוקע בתפקוד שהוא צריך. אזל זה משהו שנגמר. הקסם פג… זה ממש נשמע לי כמו חוייה דיכאונית של העולם. אני תוהה אם אנחנו מדברים על קסם שפג או פשוט על אנשים שחזרו לשגרת היומיום, אין שם מסיבות, אין רומנטיקה.. יש תפעול של דברים שצריך לדאוג להם. קניות, בישולים, עבודה, פרנסה… אני תוהה אם היית מתייחס לזה כמו לשגרה, שלה אנחנו מוסיפים משהו, בוא נצא, בוא נשמע מוזיקה, בוא נצא להליכה… השגרה אפורה ומעצבנת ולכן ננסה להכניס לתוכה את הדברים שאנחנו אוהבים, שיש להם פוטנציאל לעשות לנו טוב״.
״כן, אז אתמול ניסינו לעשות דייט אמצע השבוע וזה לא הסתייע״.
סיפרתי שחזרתי מאילת עם המון תיאבון מיני, שחיכיתי וציפיתי לדייט אמצע השבוע. שתינו היינו עייפות למדיי ומפוהקות, וכשהיא כן התקרבה אלי ויזמה מגע זה היה ליטופים עדינים שהיו לי מאוד לא נעימים, כמו לרפרף לקרניבור עם עלה רוקט מתחת לאף. סקס אף פעם לא מתחיל בינינו ככה, יכול להיות שהיא היתה במוד ונילי וציפתה שזה יזרום לזה מעצמו אבל היא לא אמרה שומדבר ברור ובסופו של דבר פשוט ישבנו כשעה על הספה עד שלבסוף קמתי והלכתי לישון.
״גם כשחזרתי, הייתי צריך לערוך את הסרט וליצור לו מוזיקה ואין לי זמן לזה…״
המטפלת קטעה אותי: ״למה אתה אומר ׳הייתי צריך׳? רציתי? או יש איזו ציפייה?״
״הייתי צריך זה יותר חזק מרציתי. זה לא שהייתי צריך כי מישהו ציפה ממני. היה לי צורך. אני אמן, אני צריך ליצור״.
״השאלה אם זה חייב לקרות כשאתה ככה בלחץ..״
״אם לא הייתי יוצר את זה אז, עכשיו בטח לא הייתי במוד לזה. זה חייב להיות צמוד לחוויה. כל הקטע הוא שאני חוזר עם מטען רגשי שדוחף אותי. זה מה שיוצר את המוזיקה, הזכרון הרגשי שלי מהחוויה. אם הייתי מחכה עוד יומיים זה כבר לא היה קורה״.
המטפלת אמרה שהזוגיות שלנו עוברת שלבים שכל זוגיות ארוכת טווח עוברת ושלא יכולה להיות שגרה עם רומנטיקה, עם וייב ליבידינלי מלא בנצנצים וכוכבים זוהרים :
״כשאתה נמצא עם דיכאון מאוד מופנם, שהנפש שלך חוותה המון פעמים דיכאון בחיים, לפעמים דיכאון מאוד קשה שהיית צריך להשתמש בהרבה חומרים ממסכים ופסיכואקטיביים שימנעו לפגוש את הדיכאון הכבד ולחוש אותו.. אז אתה מסתכל דרך המשקפיים האלה על דברים שהם פשוט דינם של זוגיות ארוכת טווח. זה מתרסק לך לתהומות עמוקים. אין ספק שהתפקוד שלך הוא מאוד גבוה ושמור, אתה לא מזניח את עצמך ואת העבודה שלך, אתה מאוד מושקע בבריאות הנפשית, השכלית והגופנית שלך, אתה לא מזניח שומדבר…
אבל כל זה עם נפש שבהתהוות הראשונית, הינקותית שלה היתה מדוכאת. אין לך זכרון להתרפק עליו ולהאמין שיגיעו גם זמנים טובים, העולם הזה הוא גם טוב. זה לא מופנם לך. אין לך את זה ברגש. יש לך כאב מופנם, ריק מופנם. לא רואים את הצרכים שלך, עד לכדי התעללות. כשזה מופנם למה שתאמין שזו רק שגרה? תאמין שאלו הם החיים. לכן אפילו הדברים שאתה אוהב הופכים להיות סבל כי אתה על אפס אמונה, אפס בסיס שמחזיק.
ואז אתה רוצה שבת הזוג שלך תתן לך את הבסיס הזה, תחזיק אותו בשבילך. תתן לך תקווה ואמונה ואז לא תתרסק לתהומות. אבל יש לך בת זוג שיש לה אפס אמונה משלה בעולם. היא לא יכולה לעשות בשבילך את הפונקציה הזו. היא יכולה רק כשהיא מוצאת איזשהו כח… בינתיים היא לא שולטת עליו, היא חושבת שזה גבר נוסף, שזה פלירטוטים, היא מנסה להיאחז בכל מיני דברים חיצוניים שיאפשרו לה להחזיק את הבסיס הזה עבור שניכם״.
אמרתי שאני לא פוסל כלל את הפרשנות שלה אבל שזה נשמע לי תיאור די קיצוני… אני לא כזה מרוסק, המנעד שלי רחב מאוד ואני יכול להרגיש עוד הרבה הרבה יותר גרוע: ״לגבי השגרה, יש לי בעיה עם האמירה הזו כי אף פעם לא ראיתי את עצמי מהאנשים האלה. אני עובד במקצוע שהוא לא שגרתי, זו לא אותה עבודה כל יום, לא אותם אנשים כל יום. יצירה זה משהו שהוא דינמי…
גם בראייה שלי של הזוגיות, אף פעם לא שאפתי לזוגיות מאוד שגרתית בה פשוט מתפקדים ביחד, מגדלים ילדים… יש זוגיות ארוכת טווח שבה בעיקר רואים טלוויזיה והבילוי זה לצאת פעם בשבועיים לאירוע משפחתי או מסעדה, ויש זוגיות ארוכת טווח שאין טיוי, ושומעים מוזיקה ביחד ונוסעים לטיולים ביחד וצוללים ביחד, ושוכבים עם עוד אנשים ביחד, ובשאר הזמן עושות סשנים ויוצרות אמנות ומפנטזות ביחד״.
המטפלת: ״המילה שגרה אולי לא מותאמת לך. אתה לא חי חיים שגרתיים, אתה צודק. שומדבר בך לא שגרתי, אני מסכימה איתך. לא הייתי מתארת את הזוגיות שלכם כשגרתית, בכלל לא. איך אתה תקרא לפונקציות היומיומיות של בית, קניות, פרנסה, לתחזק זוגיות עם אותה אישה הרבה שנים?״
״כן..אבל זה לא חייב להיות מבאס. יכולים להיות בזה אחוזים יותר גבוהים של רומנטיקה וריגוש״.
המטפלת דיברה על הצורך של שני הצדדים להיות אחראיים לתחזוק החלקים האלה בקשר ומניתי דרכים שונות ומרובות בהן אני יוזם, מתחזק, משתף פעולה, מעלה רעיונות ודוחף לחיזוק הרומנטיקה והריגוש בקשר :
״אני כל הזמן יוזם דברים והייתי יוזם עוד אם היה יישום של הדברים. יש הרבה רעיונות שאני מביא שלא מיושמים, והרבה נכונות שלי שלא מנוצלת. כשתהום לא מפילה את זה זה עובד הרבה יותר טוב ואז נוצרת ספירלה חיובית. כשהיא לא מיישמת אז זה מתמסמס. ביום שלישי לא כעסתי עליה, אמרתי לה שנראה שהיא מחכה לאיזו תשדורת ממני ואני מחכה לאיזו תשדורת ממנה. הרגשתי שפשוט לא היה בא לה, וזה בסדר, אבל חבל שהיא לא ידעה לתקשר את זה בצורה שתיצור תיווך בין הציפייה והמורעבות שלי למה שהיה בפועל״.
המטפלת: ״לא הבנת למה היא מכוונת מבחינה מינית, שיש לזה משמעות עצומה אצלכם, כי הנרטיב עצמו יש לו חלק ניכר בעוררות המינית״.
אני: ״לצורך העניין, אם היא היתה נשארת בדמות {שולטת} ואומרת ׳היום אני לא רוצה להכאיב לך, אני עייפה, אני רוצה רק שתחבק אותי׳. אז סבבה, עדיין היה נשאר הנרטיב. וזו גם היתה האמת. אלא אם כן אני לא יודע מה היא רצתה, הרי אני לא יכול באמת לדעת. יכול להיות שהיא הרגישה מחיובות כי קבענו והיא לא ידעה להגיד לעצמה מה היא באמת רוצה״.
המטפלת: ״היה אפשר להגיד ׳תקשיב אני יודעת שקבענו ונורא הייתי שמחה אבל וואלה אני גמורה׳. זה גם היה מתקבל״.
עברנו לדבר על סיפוק וציינתי שאני כל הזמן מאוד מורעב ושכבר לא זוכר איך זה להרגיש מסופק.
המטפלת: ״כן? אתה לא מסופק?״
אני: ״פחחחח, ממש ממש *ממש* לא. גם כשיש סקס והוא סבבה, אז זה אוקיי, זה היה טוב, מנה ראשונה מעולה. אני בנאדם מאוד מיני עם רעב מיני מאוד גבוה. לא חשוב הכמות והאיכות, העיקר שיהיה הרבה וטוב. (המטפלת צחקה). אני לא בן 13, אני מציאותי, אולי מציאותי מדי אפילו…״
המטפלת: ״בציפייה הריאלית, הסיפוק הוא בעיקר תלוי בתהום? באיך תהום תנהל את זה?״
אני: ״הסיפוק תלוי במה שיקרה. מה שיקרה תלוי בפעולות שלי ובפעולות של תהום. פעולות שלי לבד לא יספיקו ופעולות של תהום לבד לא יספיקו״.
״מה שאמרת עכשיו הוא קומון סנס. אני שואלת, אתה בנאדם מאוד מיני, מתאר את עצמך כיצור מלא תשוקות ומאוויים, ורוב הזמן נשאר מאוד לא מסופק. אני שומעת הרבה פעמים שזה כי אין פרטנרית שמתאימה את התנהלותה. אני מתקשה לקבל שזו המסגרת היחידה האפשרית של הסיפוק. לא שאני שולחת אותך לשכב עם מישהי אחרת, אבל נגיד, לאונן?״
הגבתי כאילו אני שומע את המילה לראשונה בחיי: ״לאונן?!?!״
צחקקתי והמשכתי: ״בתקופה זו אני מאונן כנראה הכי פחות מאי פעם. גם כי אני רוצה לשמור את האופציה שיקרה משהו גם בלי שתוכנן. בנוסף פורנו כבר די משעמם אותי ואני משתמש בו בערך חצי מהפעמים. בתקופות שיש לי חומר בערה רגשי והחלטתי שהיום אני מאונן, אז זה יכול להיות גם חמש או שש פעמים באינטרוולים קצרים״.
״וזה מספק?״
״לא, זה מעייף. בסופו של דבר זה מנחית את הרגשות״.
״חמש פעמים ברצף זה…פונקציה אחרת הושגה פה״.
״כן, זו הרגעת חרדה, זה לא מספק. בשביל סיפוק צריך מענה רגשי אמיתי״.
״לכן זה לא מספק אותך, כי אתה מחפש סיפוק רגשי אמיתי, כזה שמושג מדיאדה אוהבת. קשר בין שניים. תינוק מתפתח בתוך דיאדה. וזה הדבר שאתה רוצה עם תהום, ולכן הוא כל כך מספק אותך. הנראטיב עושה לנפש שלך רוגע והיכרות, זה מה שעושה לך טוב. אז גם אם אין לו ביטוי מיני קונקרטי, של איזה מעשה, אי אפשר שהיא תזניח את זה. הנראטיב קשור למישהי שמחזיקה את הדבר והזה ומנהלת. במקום הזה אתה הופך להיות נורא נורא תלוי. את כל היתר אתה מנהל. אבל אתה הופך להיות תלוי וסובל, תלוי ואומלל״.
חזרנו לדבר על המגע המרפרף שתהום ניסתה להרעיף עליי בדייט בשלישי שהיה לי מאוד לא נעים, והמטפלת שאלה מדוע לא אמרתי לה, כי אף אחד לא אמור לשאת מגע שלא נעים לו. השבתי שאחרי הנסיון השלישי אכן עצרתי אותה ואמרתי.
״וואו, בפעם השלישית. אז פעמיים סבלת מגע. בסיטואציה של מגע לא נעים, איך אתה פותר את זה? נניח חבר שלך היה מספר לך על מצב כזה, מה היית מציע לו לצאת מזה?״
״להגיד שזה לא נעים לו. זה גם לא היה סבל נוראי, אולי אחרי סשן מגע כזה כן היה לי נעים כאפטרקייר, אבל באותה נקודה בזמן זה לא היה נעים בכלל״.
״וגם לא מותאם בכלל לצורך שלך. הכי לא רואה את הצורך שלך״.
״וגם לא מטעין אותי באנרגיה לגעת בה בחזרה״.
״זה לא מאפשר לך להתחבר למקום של תשוקה. אז אם נחזור לדימוי שלך של הקרניבור שמנפנפים לו בעלה רוקט. מה הוא יעשה? תמשיך את הסיטואציה״.
״תלוי מול מי ומה הוא נמצא. זה לא יעשה לו כלום. הוא יגיד: ׳זה לא עושה לי את זה׳״.
״וישאר זקוק ורוצה בשר?״
״כן. ילך לישון רעב״.
״וואוו! הקונפליקט המזוכיסטי שלך כל כך נוכח!״
צחקקתי: ״את תמיד מופתעת מחדש…״
״אני מופתעת מהעיקשות שלו בחייך. יש הבדל בין לוותר עליו לבין להגמיש אותו. אני לא מצפה, מדמיינת או מבקשת שתוותר עליו. אני צריכה שתהיה הורה טוב לעצמך. הפנמת דמויות הוריות שלא רואות ולא מתייחסות לצרכים שלך, והמון פעמים הפכו אותך לזקוק ותלוי במקום שאתה צריך. זה מקבל ביטוי מאוד מהותי במיניות שלך. והנה אתה נמצא במקום בחיים שאתה מאוד לא מרוצה מאיך שהמיניות והזוגיות שלך פועלות. אני רוצה שתסכים לשחרר את תהום מהאחריות הזו שניתנה לה מעצם היותה דמות האהבה המרכזית בחיים שלך ולקחת חלקים של האחריות אליך. להיות הורה טוב לדן״.
״אני חושב שזה מה שעשיתי ולכן עצרתי וקמתי בסופו של דבר״.
״צודק, אבל אני רוצה שלא רק תפסיק את הסיטואציה שלא טובה לך. אני רוצה, מה זה רוצה, מייחלת לסיפוק עבור הנפש שלך. אם היית שואל אותי מה מאוד מאוד קשה לי, מאוד מאוד קשה לי ההיעדר מענה מותאם, לפעמים אפילו. שאתה נשאר כל הזמן זקוק. נגיד לצורך העניין שאתה אוכל ארטיק לא טעים. אתה זורק את הארטיק הלא טעים ואומר ׳בואי נלך לקנות ארטיק. כי אני רעב. אני רוצה ארטיק״.
״אני לא יכול להכריח אותה לשלוט בי, זה לא יעבוד. אני מבין שיש פה מורכבות. אני לא מתכחש לה. כדי שהארטיק הזה יהיה טעים אני חייב להאמין בהגשה שלו. זה לא יכול להיות משהו שהיא עושה בצורה מלאכותית. ברור שיותר קל היה אם זה פשוט היה ׳תפתחי רגליים׳ או ׳תמצצי לי׳. הטעם שלי בעניין הזה הוא מאוד ספציפי ואנין, הוא לא קל להשגה ולריצוי. כמו מישהו שהוא picky eater״.
״ואם ניקח את הpicky eater ונגיד לו: לאפשר נסיבות שבהן אתה תהיה מסופק זה אחת ל, ההסתברות היא נמוכה שזה יקרה לעיתים קרובות במותאמות גבוהה אליך. איך אתה עם זה? אתה מעדיף שנעשה את זה לעיתים רחוקות או שנשב איפה שיצא ואולי תוכל לנסות לאכול בקטנה קצת סלט, קצת זה… זו לא תהיה באמת המנה הכי טעימה…״
״אז נראה לי שככה אני חי. רק אל תצפי שזה יעשה אותי מאושר. ככה אני חי״.
״ככה אתה חי ואתה מבסוט מזה?״
״לא״.
״כשאני חושבת על זה, אז אולי הצד שלי שאתה קראת לו כמה פעמים ׳כועסת׳ (׳את לא כועסת את נסערת׳), אבל מעבר לנסערת, אני מרגישה שאני סובלת בשבילך, את הסבל שלך. (׳מצטער…׳). לא, אני מקווה שהאהבה שלי תעשה משהו שאתה תוכל…״
״נו אז גם לך יש קונפליקט מזוכסיטי״.
