בבקרים האחרונים אני מתעורר עם זיקפת בוקר אימתנית. אגדיל ואומר שייתכן שהזיקפה היא שמעירה אותי. מעיין שעון מעורר ביולוגי. מיי קלוק איז טיקינג...אני לא נעשה צעיר יותר, יו נו...
למרבה המזל, אלוהים חננה אותי בשתי ידיים רכות מהירות וחכמות, ומלאכת שחרור הזרע מתבצעת ללא דיחוי, במהירות וביעילות של זונת רחוב בחמישי בערב.
אין הרבה הנאה עמוקה בהתעמלות הבוקר הזו, אבל אני מניח שמצבי טוב יותר משהיה בתקופות בהן הייתי ממשיך לישון או להעמיד פני ישן עד שבת זוגי היתה קמה והולכת לעבודה, על מנת שאוכל להעלות מהזיכרון קצר המועד שלי את הסיטואציות המגרות מינית מיום אתמול, ולהביא את עצמי לחוף מבטחים.
כן, היו גם זיוני בוקר, היו בקרים קרים שבהם היה נדמה שאין כלום בעולם חוץ מהחום שמיוצר משני גופים שמיישמים את חוק כלים שלובים מתחת לשמיכת פוך, בלי צל צילו של רצון להיות במקום אחר.
אבל מעולם לא היתה לי מאהבת מסורה, יציבה, וחסרת תנאים כמו יד ימין שלי. היא תמיד שם בשבילי, לא שואלת שאלות, לא משחקת משחקים, לא סובלת ממצבי רוח...לא משחקת אותה קשה להשגה, לא מפחדת להתקרב, לא זוממת להפוך אותי למה שאני לא, לא גובה מחיר רגשי ומעשי יקר עבור רגעי העונג שהיא מעניקה לי. ואולי זה הזמן והמקום לומר לה תודה.
לפני 18 שנים. 5 בספטמבר 2005 בשעה 5:50
