״הרווחת את מקומך בעולם הבא״ היא אמרה כשהתחלנו בדרך הארוכה חזרה ומייד תיקנה: ״בגן עדן״.
היה ממש קשוח אצל האורתופד בונה מכשירי ההליכה בעכו. בשלב כלשהו הוא כמעט איבד עשתונות והכריז בכעס ובעלבון שהוא מתייאש, מחזיר לה את הטפסים של משרד הבריאות ושתמצא מישהו אחר שיבנה לה מכשירים.
היא לא הצליחה לקום וליישר את הברך במכשיר של רגל שמאל למרות שבמשך 3 שעות וחצי הוא עלה למעבדה וחזר עם עוד התאמות ותיקונים. הייתי צריך לתעל את מלוא האינטליגנציה הרגשית שלי כדי להכיל את התסכול, הקיבעונות, החרדות והאגו שלו ושלה ולהצליח לנווט את הפגישה שהתארכה וסערה הרבה מעל למצופה לחוף מבטחים.
התגייסתי גם לעזור עם הסרת והלבשת המכשירים ונעילת הנעליים על הרגליים המשותקות, הבצקתיות והנפוחות שלה, תירגלתי איתה נשימות מיינדפולנס (4-7-8) להפגת החרדה, עודדתי אותה כשבכתה וכשצווחה מכאבים, ביליתי שש שעות וחצי בכבישים (ת״א->רחובות->עכו->רחובות->תל אביב), רובן כאשר אני דחוק במושב האחורי בוואן שלה מאחורי כסא הגלגלים הממונע ומקריא לה את הנחיות הניווט בקול מאוד רם כדי להתגבר על שאון ושקשוק הרכב, המתנתי איתה שעה עד שייפתח, השגחתי פעמיים על שירותי הנכים בקופ״ח הסמוכה, וכל זה בשביל אישה בת 76 שאני אפילו לא מחבב.
כשחזרתי הביתה אחרי 11 שעות לא שתיתי בקבוק יין אדום ואז בקבוק וויסקי, לא הזמנתי צ׳יזבורגר 400 גרם עם בייקון ומגוון תוספות מטוגנות, ולא לקחתי כמות כפולה של כדורי שינה והרגעה. הלכתי לג׳ים במקום ועכשיו אנסה להשלים אימון גיטרה, לפחות חלקית.
״הרווחת את מקומך בעולם הבא״ היא אמרה כשהתחלנו בדרך הארוכה חזרה ומייד תיקנה: ״בגן עדן״. צחקקתי ביובש ושאלתי אם אפשר כבר לממש את ההטבה.
