מטפלת: ״בגלל שאני מבינה את העומק הרגשי של המרחב המיני עבורכם ואת האושר שהוא גורם בחיים, הצד השני של זה זה ההתעללות שהוא יכול לגרום. אם הוא לא מדויק, אם לא נלקחים בו בחשבון מאפיינים נורא משמעותיים, הוא הופך להיות מתעלל. הוא הופך להיות פוגעני מאוד מאוד מאוד. את לא משתמשת במילים ׳דן מתעלל בי׳. אני אף פעם לא שמעתי אותך…נכון? זאת לא החוויה שלך, או שכן?״
תהום: ״לפעמים כן יש דברים שהם קשים לי להתמודד איתם. זה לא התעללות אבל אולי כן קצת פוגעניים כלפיי״.
מטפלת: ״במרחב המיני?״
תהום: ״לא״.
מטפלת: ״אוקיי, כלומר במרחב המיני את לא מרגישה משהו נורא פוגעני ומתעלל, את לא מרגישה שזה חודר לך את הגבולות של הנפש שלך שזה חמור נורא. אני באמת שואלת כי יכול להיות שפספסתי משהו ואני לא יודעת שגם עבורך… כי נגיד עבור דן זה נורא ברור לי, זה ניכר וברור. אני שואלת אם גם עבורך במרחב המיני מרגיש לך שהוא כמו מתעלל בך, יודע ובכל זאת עושה״.
תהום: ״לא, אני לא רואה את זה במרחב המיני״.
מטפלת: ״אוקיי, באיזה מרחב את רואה את הפוגענות?״
תהום: ״לפעמים אם היה משהו לא טוב בינינו, אז שדן מסתובב לפעמים בבית עם אוזניות וזה קשה לי כזה״.
מטפלת: ״זה ממש קשה… זה בעצם, ביחסים, להתנתק ממך. מתישהו אמרת לו את זה, דיברתם על זה?״
אני: ״אני בכלל לא זוכר מצבים כאלו, מה שאני כן יודע זה שבגלל שתהום נמצאת המון בבית (היא בחל״ת) ולפעמים עובדת ובשיחות טלפון ואני צריך לעשות את אימון הכושר של אחה״צ, אני שם אוזניות כדי שהיא לא תפריע לי, אבל עוד לפני זה כדי לא להפריע לה בלשים מוזיקה בסלון. אני שואל אותה ׳את עומדת לדבר בטלפון?׳. אני לא יודע על איזה מצב היא מדברת שאני מסתובב עם אוזניות בבית״.
תהום: ״לא, זה לא קורה בתדירות גבוהה והכל, אבל כשזה קורה זה מאוד כואב״.
מטפלת: ״יש לך עוד דוגמאות לפוגענות של דן כלפייך? זה ההתרחקות בעיקר, לא?״
תהום: ״גם, כן, אבל זה לא… אני לא יודעת אם להגדיר את זה כפוגענות אבל זה כאילו משהו שאני מפרשת את זה מאוד לא נכון הרבה פעמים. אני מטפלת בענייני האוכל בבית והשבוע היתה תקרית עקומה כזאתי… כי בזמן האחרון אני מבשלת גם ירקות מבושלים שיהיה וזה, ובבוקר לקחתי את המנה האחרונה של הירקות המבושלים ויצא שלדן לא היה בצוהריים ירקות מבושלים. ואז הוא כותב לי במהלך היום: ׳אין ירק מבושל?׳ ואני כזה, לא, כי סיימתי את זה בבוקר. היה אוכל והכל אבל לא היה את הירק המבושל, למרות שדן כן דאג שיהיו ירקות שאפשר יהיה לבשל. ואני כזה נורא בחרדות, כל מה שרציתי לעשות באותו רגע זה לקום מאיפה שהייתי וללכת הביתה לבשל למרות שזה כבר לא בשעה שהוא צריך את זה״.
מטפלת: ״מה פה פוגעני מדן כלפייך?״
תהום: ״אמרתי שאני מפרשת את זה לא נכון ואני נורא בחרדה מזה…״
מטפלת: ״יש משהו שמבחינתך את אמרת לדן כמה וכמה פעמים, באיזשהו תחום, כתבת, אמרת, הסברת, ביקשת, והוא עדיין עושה את זה?״.
תהום: ״מבחינה מינית אני מרגישה מעצור כזה, שאני לא יכולה להגיד את מה שאני רוצה ולשתף במה שאני רוצה, לפעמים מה שאני מבקשת לא מתקבל כל כך בחן… גם עכשיו נגיד שקיבלנו את העוצר המיני, הרגשתי שאני מתפרצת מבפנים במיניות, בדיוק הייתי בימים של הביוץ, ואני רק רוצה מגע והגוף שלי כל כך משתוקק לזה. אז אמרתי שאני אכתוב וככה אביע את עצמי, ובאמת כתבתי כמה פנטזיות״.
מטפלת: ״לדן?״
תהום: ״לא, כתבתי לעצמי. אני נורא רוצה לשתף אותו אבל לא ראיתי רגע אחד שאני יכולה לחלוק את זה איתו״.
מטפלת: ״כלומר את מרגישה שאת הפנטזיות המיניות שלך אין לך דרך לחלוק כי כשאת חולקת את זה בהודעה או בפוסט…״
תהום: ״זה לא מדויק כי זה כאילו עכשיו בעייתי לחלוק את זה. במצב כתיקונו כשדברים עובדים כמו שצריך אז אין בעיה, להיפך, הוא זורם וזה… אבל בגלל שהכל כל כך רעוע ואין שום יציבות…״
מטפלת: ״דן אתה רוצה להגיד על זה משהו?״
אני: ״לא. (שתיקה). מה יועיל עכשיו לדבר עם פנטזיות?״
מטפלת לתהום: ״אם היית חולקת פנטזיה, מה היית רוצה שדן יעשה עכשיו במצב הזה? שידבר איתך את הפנטזיה? שירחיב אותה איתך? לדבר את זה היה מרגיע אותך? משקיט לך קצת את האי שקט הפנימי שאת מתארת?״
תהום: ״יכול להיות… שאני ארגיש שזו לא רק פנטזיה שלי. שהוא מתחבר, עוזר לשפר אותה. חשבתי על זה, מה יקרה ביום שאחרי, ביום שתהיה לנו יציבות מסוימת ויכולת להגיע למרחב מיני לא פוגעני״.
מטפלת: ״זה נשמע לך דן הדבר הזה שתהום אומרת? היא רוצה לדבר ולבנות איזה סרט מיני. לא לעשות אלא לחלום אותו, שנינו בימאים של אותה סצנה מינית וכל אחד תורם את הראייה שלו לסצנה הזאת״.
אני: ״אין לי התנגדות עקרונית אבל אני ממש לא במצברוח לשומדבר כזה״.
מטפלת: ״אין לך שומדבר ליבידינאלי אתה מתכוון״.
אני: ״בא לי למות. אני הולך לישון בתקווה לא להתעורר. אם תהיה אזעקה לא אצא למסדרון״.
מטפלת: ״ואתה יודע לשייך ממתי הבא לי למות הזה?״
אני: ״1975״.
מטפלת: ״תראו, אני רוצה להגיד עם מה אני נשארתי כשיצאתם מכאן בפגישה האחרונה ועל מה חשבתי מאז. מה שהבנתי לעצמי שקרה, ואני לוקחת על זה אחריות, שלא שמתי גבולות כבר מזמן. זה אומר שלא הייתי אמא מגינה. זה אומר שלא הייתי פונקציה הורית שומרת. הייתי פונקציה הורית שמאפשרת לפוגענות לקרות. מה שקרה לכם במהלך החיים זה שהפונקציות ההוריות לא היו שומרות ולא היו מגינות. לפעמים הן היו הפוגעניות. לא רק שאיפשרו למישהו אחר לפגוע, אלא פגעו בעצמן.
מה שאנחנו עושים בטיפול, מעבר למילים ולתוכן שאני אומרת, הקשר מבוסס בינינו על זה שאני אחראית כאן. אני סמכות מקצועית, אתם באים לכאן לבקש ממני עזרה, ולבקש שאני אתערב במשהו שאתם לבד לא יכולים. זה הופך אותי לפונקציה שאמורה לקחת אחריות הורית.
האקטים שעשיתי היו עדינים ולא שמים גבולות, וגם פספסו את הפואנטה שיש לנו כאן אחד מבני הזוג שטוען פעם אחר פעם: אני עובר התעללות, אני נפגע. אני כן יודע שאני לוקח אחריות זוגית בכך שאני מבצע את מה שמבקשים ממני. אני ילד טוב ועושה כל מה שמבקשים ממני ואני עדיין נפגע, אבל מה שקרה כאן בפעם האחרונה זה שאני גם לא שמור, כי אותה אמא מסתכלת עלי ואומרת ׳במה אתה אשם שפגעו בך? בוא נראה למה מגיע לך כנראה שפגעו בך. מה אתה תרמת?׳.
הבעיה עם האמירה הזאת שהיא מאוד מדויקת לצד של דן, אבל היא לא מדויקת לצד שלך. כי את לא באמת רוצה לפגוע בדן. את לא המתעללת הזאת שלא מעניין אותך, את רק משתמשת בו כאובייקט לסיפוק כל מיני צרכים שלך. מה קשה כל כך בזוגיות ביניכם? כשאנחנו מסתכלים על מרחב מיני מהצד של דן, ואני שם כדמות הורית אחראית שלא עושה את הפונקציה המגינה והשומרת, ועוד מאשימה אותו. הסיפור הקשה שם הוא שאת לא באמת המתעללת הזאת״.
תהום: ״זה לא מדויק, זה נראה לי יותר שאני מסתירה את זה״.
מטפלת: ״את לא מתחברת לצד הנוסף שלך. יש צד אחד שלך שמגיע לידי ביטוי במרחב המיני שלכם. יש צדדים נוספים שלך שאת לא מצליחה להתחבר אליהם, וכל עוד לא תצליחי להתחבר אליהם במרחב המיני אני אמורה לעצור אותו. אני חושבת שאני אחראית כי לא עצרתי את זה. במצב שיש גבול נורא ברור אנחנו מתחילים לנהל שיח אחר.
לא סתם לדן בא למות, הפעם הראשונה שהיה בא לו למות זה כשלא שמרו עליו, ואולי גם האשימו אותו ונתנו לו אחריות, אתה כזה וכזה וכזה אז מגיע לך, תאכל את החרא שלך עכשיו או ווטאבר. אני מאמינה שזה השתחזר שוב, ולכן דן אומר כבר כמה וכמה פעמים שהוא לא רוצה לבוא לטיפול. כי את לא שומרת עלי, את מאפשרת פעם אחר פעם שהדבר הזה יקרה שוב ועוד מחפשת איפה אני תורם לזה.
לכן בסוף הפגישה ביקשתי שלא תיכנסו לאוטו הזה שוב. דן הביא דימוי של אוטו שמתרסק על הקיר פעם אחר פעם. והוא כאילו נאלץ להיכנס לאוטו הזה פעם אחר פעם, כי אני ביקשתי ממנו להיכנס לאוטו. אני אמרתי לו ׳תן לתהום אפשרות לתרגל משהו אחר׳.
אני חייבת שתקבלו את זה כעובדה שאין לכם כרגע מרחב מיני. אנחנו עובדים עליו. אנחנו כן כרגע נחשוב איזה מגע יש, כי אין דבר כזה בלי מגע מיטיב. אנשים שאוהבים, שיש ביניהם קשר קרוב, הם לא יכולים לא לגעת. עובדה שדן בצורה מאוד אינסטינקטיבית חיבק אותך כשהוא ראה אותך עצובה.
עכשיו, אני חייבת שניה שתגידו משהו, דן לא מסתכל עליי אז אני גם לא רואה הבעות פנים, על תהום אני יכולה לראות את התגובה במבט…״
אני: ״אני מקשיב״.
מטפלת: ״כן אבל מה אתה חושב, מרגיש… תגיד לי משהו״.
אני: ״אני מקשיב. בדיוק השבוע שמעתי מישהו מסביר (סטיב ואי) שכשאתה באמת מקשיב אתה לא יכול לחשוב. כמו כשאתה מריח פרח והחוויה היא טוטאלית באותו רגע. אני מקשיב, אני לא חושב מה להגיד או איך לסתור את זה״.
מטפלת: ״מה שאני אומרת נשמע לך הגיוני?״
אני: ״כן, לא אמרת משהו שנשמע לא סביר או לא הגיוני״.
מטפלת: ״אני רוצה עכשיו לבקש מכם, בגלל שהוצאנו את המין, אתם עלולים לשבת עכשיו ולבכות על מר גורלכם ולהרגיש שאין לכם מאיפה לשאוב אנרגיה של חיות, והליבידו, אין לו מאיפה להילקח. הדבר המאוד משמעותי זה מגע שאינו מיני. אתם זוכרים את התרגיל? (sensate focus) בואו, טיפול מיני יודע לעשות עבודה, אני רוצה רגע לעמוד על זכויותיו של הטיפול המיני. הוא יודע לעשות עבודה, פשוט צריכים לאפשר לו. אני לוקחת על זה אחריות, לא הקפדתי אז על התרגיל הזה״.
אני: ״עשינו אותו במשך כעשרה שבועות״.
מטפלת: ״עשיתם, נכון. מה אתם אומרים שאתם כרגע תחזרו למגע מובנה, פעמיים בשבוע, וחוץ מזה כל אחד מכם יקח אחריות לגעת בבן הזוג, לחבק, לנשק, לשים ראש. אני יכולה לתת לכם עוד תרגיל, שגם אותו עשינו, של טיפול מיני שמאוד עובד במיוחד במצבים האלה שאנחנו מנסים להכניס אינטימיות שהיא לא מינית, זה החיבוק היומי, אתם זוכרים?״
תהום: ״זה לפעמים אנחנו די עושים בטבעיות״.
מטפלת: ״אני בטוחה, כי זה גם כיף ונעים, לא? המטרה היא גוף אל גוף, שאין בעיה לעשות את זה בשכיבה, כלומר לשכב אחד על השני. למה את מחייכת?״
תהום בצחוק מתגלגל: ״לשכב אחד על השני אבל לא אחד עם השני״.
מטפלת: ״אני מאוד רוצה שיהיה לכם אחלה מין. אין לי שום מטרה להחזיק לכם את המרחב נעול. הוא פשוט כרגע שדה מוקשים. כל פעם אתם עולים על מוקש ויש פציעות קשות.
פעם הבאה גם תבואו ביחד, אני צריכה את שניכם. ועד אז, את ה׳בארות׳ שאמרנו, פן חברתי קצת, לטייל קצת, את רוצה סרט? דן יזרום איתך…ומגע גופני פעמיים בשבוע, משהו שדומה לתרגיל או את התרגיל עצמו, וחיבוק יומי פעמיים ביום לפחות. דן תעשה הבעה כלשהי שזה מקובל עליך״.
אני: ״אני אנסה, אני לא יכול להגיד שבא לי״.
מטפלת: ״אבל מגע לא בא לך??״
אני: ״לא״.
מטפלת: ״גם לא מגע קרוב ואינטימי??״
אני: ״לא!״.
מטפלת: ״אבל כשחיבקת את תהום…״
אני: ״ראיתי שהיא במצוקה אז חיבקתי אותה, אבל להגיד שבא לי? לא, לא בא לי. אני אנסה כמו שאני תמיד מנסה אבל זה לא שבא לי״.
מטפלת: ״כי אתה עלול להיפגע שוב?״
אני: ״לא יודע, פשוט לא בא לי״.
