חמישה חודשים שאני נקי מאלכוהול ומכדורי הרגעה ושינה.
לפעמים מנצנצת בי אופוריה, כמו כשאני יוצא מהג׳ים עם הזריחה אחרי אימון וקרני השמש צובעות את הבוקר הצלול והקריר בגוונים חיים ורעננים.
לפעמים, כמו היום, תקוע לי בכי חנוק בלי סיבה ספציפית, עם מחשבות קודרות כמו ענני מלחמה ורגשות משתוללים בבטן ובחזה כמו חלקיקים במאיץ.
אני משתדל שהתגובות שלי יהיו מתונות ולאחר מחשבה, אבל בדרך של עידון ולא של הדחקה. הרגשות צריכים לבוא לידי ביטוי. אני חוזר על התרגיל הזה בו אני משחרר את המוח לעשות מה שהוא באמת רוצה, והוא בדרך כלל ישר מתפנה לשזוף בשמש החמימה תחת שמיים כחולים. זה רק אני, האישיות שלי שמקרינה עליו את הסרטים הקשים.
יש רגעים שאני מתפוצץ מזעם ומחוסר סבלנות, או נקרע מדאגה ומכאב על המלחמה וכל הצער והכאב בעולם. יש רגעים של חרדה, אימה, ודיסאוריינטציה. לפעמים אני לא מוצא טוב ויופי בשום מקום. ברגעים אחרים אני מוצף מאהבה ומסונוור מיופיה של המוזיקה, של הטבע, ואפילו של בנות ובני האדם.
עם כל התנודות החריפות במצב הרוח והתחושות שלפעמים עולות לווליום לא נעים וקשה להכלה, אני נשאר עם עצמי. אני לא נוטש אותי. לפעמים אני ממש אומר בלב: ״אני לא עוזב אותך ונעבור את זה ביחד״. אני רוצה להעיז להאמין ולהיות חזק מספיק להתאכזב, לא לחיות מוגן בתוך ציניות וייאוש פרמננטי.
שני חברים שאלו אותי (כל אחד בנפרד) עד מתי אני מתכוון להימנע מאלכוהול. ״מה היעד? לתמיד??״ (הם כנראה היו רוצים לשתות איתי). אין לי תאריך יעד וגדול עליי לחשוב על הנצח. הדבר היחיד שאני יודע ומתחייב לו הוא שהיום לא אשתה.
