מתחת לפרווה

אתמול היה יום גדוש באירועים, במשפט שדה שנון שנערך לי בצ'ט על ידי חברותיה של הפיינליסטית, ביפהפיות שעברו בקן לביקור, ובמתחים וכאבי לב. סיימתי את היום עם הפיינליסטית, שנינו מותשים מהאלימות הרגשית ומוצפים. הלכנו לישון עם חיבוק והרבה בלבול. מה נותר בסופו של יום? שאלתי את עצמי. בסופו של דבר המקום הטהור שהתחלנו לבנות התלכלך, גם בגלל הפעולות שלי וגם בגלל המתחים ההסטוריונים שהיא חווה מהצד שלה (שהגיעו למימדים מעט מפחידים במהלך השבת...) . ומה הרווח בתמורה? לא הרבה. בלבול, ניכור, לכלוך. חוסר ביטחון.

בבוקר כשהתעוררנו היא שאלה איך אני מרגיש ועניתי "מוצף".
התכנית היתה שניסע ביחד והיא תוריד אותי בחדרה, שם היתה לי הדרכה הורית ב12 ואחר כך זמן עם היורש עד 17. הדרך שיפרה מצב הרוח בהדרגה, הטמנתי את ראשי בכתפה הבשרנית המקועקעת והקרירה מהמזגן היעיל של הביצ'מוביל, נישקתי אותו באהבה, וכשהיא שאלה אותי למה אני מחזיק בידית מעל החלון עניתי שאני פוחד להיסחף לתוך המערבולת הרגשית שאני חש. "פשוט תהנה מזה", היא אמרה, ובדיוק הגענו לקפה ומאפה שהרווחנו בזמן שחסכנו בנסיעה.

עם היורש היה זמן מעולה ופרודוקטיבי וכיפי. קניתי לו קאש למייפל, הלכנו להירשם לחוג אילוף כלבים שהוא בחר. נסעתי פעמיים הלוך חזור מהעיר לשכונה לצורך העניין אבל זה לא הפריע לי. הוא התבגר קצת לאחרונה, לחיוב, והתרכך, ותענוג להיות איתו. הוא מצחיק אותי, מחזק אותי בידיעה שאני עושה איתו טוב. אני רואה את התוצאות, ומקבל את הפידבקים מהמדריכה ההורית. בכלל הטיפול של הרווחה שם משביע רצון ומעורר הערכה, ואני שמח שאחרי הרבה זמן הבן שלי חזר להיות מקור לאופטימיות והנאה וגאווה עבורי. סיפרתי למדריכה שקראנו את " 35 במאי" בקיץ, והיא אמרה שזה משיק לקשר שלי איתו, שגם אני כמו דמות הדוד בספר מחובר לעולם הילדים ונהנה באמת מהמשחק והפעילות איתו.

אחרי שנפרדתי מהיורש שמתי פעמי חזרה לתחנה המרכזית של חדרה, במטרה לעלות לאוטובוס שיקח אותי לחור הקרוב שבו מתגוררת הפיינליסטית, מרחק רבע שעה נסיעה. האוטובוס היה מהודר וחדיש, עם מושבים חומים עם נקודות כחולות צהובות שמעולם לא ראיתי (ואני מסתובב המון בתחבורה ציבורית, במיוחד בשנה האחרונה) וtwilight time ברדיו (מה שהתאים בול) , אך כשהאוטובוס הסתובב בעיר והחל לאסוף אנשים הוא איבד מחינו. אין אנשים יפים שם. הפיינליסטית אומרת שהאנשים היפים מתחילים רק דרומית לכפר סבא. היא ללא ספק יוצאת דופן במובן הזה, כנראה כי במקור היא בכלל אוקראינית.

היא גרה בקצה יוקרתי וחדיש של החור... נראתה מיליון דולר כשירדתי מהאוטובוס... מאופרת, עם חצאית וגופיה שחורות ומחשוף מסנוור. הבאתי לה את מחזיק המפתחות החמוד שקניתי לה, עם שמה הנדיר יחסית עליו. השמש בדיוק החלה לשקוע, החלפתי לגופיה בלתי מיוזעת שהטמנתי בתיק מבעוד מועד, ועליתי לפגוש את הסבתא, האח, החתול בלי השם, הכלבה, והאמא. כולם היו נחמדים מאוד, האמא אמרה שאני נראה כמו ילד רוסי, שתיתי קפה ואכלתי פרוסת עוגה חומה עם ריבה אדומה, ואז הפיינליסטית אמרה שהיא רוצה לקחת אותי לאכול בקיסריה.

מעולם לא הייתי בטיילת של קיסריה. היה ירח מלא, השמש אך שקעה, הפיינליסטית נהנתה מהבריזה ואני נהנתי מהפיינליסטית. (וגם מהבריזה). היא הראתה לי את פסל הגבר העירום בקצה הטיילת, איפה שהשביל נהיה חשוך, ושאלתי אותה אם אי פעם מצצה לו. שנינו הסכמנו שזה יהיה משעשע להלביש עליו קונדום, ואני הגדלתי והוספתי שאולי סיבי. על המעקה שמעל הים לימדתי להתנשק כיאות. עד עכשיו נשיקותיה היו מעט קפוצות ועצורות. ההוראה לשרבב את שפתיה קדימה ולהבליטן מבלי לכווץ גרמה לה לצחוק מפגר, מה שהזכיר לי את הסצנה עם ביגוס דיקוס ב"טעם החיים" של מונטי פייטון, שהיא גם הכירה, וגם התאימה לשרידים ההרודיונים. בסוף היא הפסיקה לצחקק כנערה פותה והנשיקות נהיו חמות, רכות, איטיות, ומלאות אהבה ותשוקה.

אכלנו בפונדק הצייתנים, מגש אלומיניום ענקי בצורת דג, ובתוכו סרטנים ושרימפס גדולים וקלמרי וסקלופינים ומולים, חלקם בטמפורה וחלקם ברוטב צהבהב, ופקאצות שהיו תבולות בשמן זית ונעשו על הגריל, ומזטים שהיו כולם מעולים, ושתינו שרדונה של גמלא. האכלתי אותה בפירות הים החלקלקים, השיחה בינינו תמיד כנה וקולחת ומעניינת, צחוקה תמיד ממלא את לבי ביופלה, והיות שהעליתי את מפלס החרמנות שלה במהלך הארוחה היא ויתרה על קינוח, הזמינה חשבון, ושמנו פעמינו דרומה, חזרה לקן הציפורים...

(יש המשך כמובן, אבל פאק, היא נראית כל כך מגרה ככה על הספה אחרי הסשן, גרררררר.... זה שווה פוסט נפרד, באמת. יש לי השראה והייתי ממשיך לכתוב, אבל כשאני מסתכל עליה היא מישירה אלי חזרה מבט ואני נזכר איך מצצה לי כמו כוכבת פורנו ואיך עמד לי כמו טיל ואיך המחסומים שלי מתחילים לנשור ואיך האינטימיות המינית נבנית, וכל מה שעשיתי לה ואיך שהיא ספגה, טוב, בפוסט הבא. )

צ'יקות בינתיים }{