טוב אם השינה לא רוצה לשתף פעולה אז לא צריך.
השבוע הייתי נעול בטריינר במשך שלוש יממות, במהלכן הברקתי את הבית לשביעות רצונה של תהום. היא זיינה אותי בתחת, רכבה לי על הפרצוף והורתה לי להגמיר אותה עם הלשון, האצבעות והדילדו הגדול לפני שהרשתה לי לזיין אותה (״לשפשף את האצבע השמנמנה שלך בתוכי. אתה לא יכול לזיין כי אין לך זין״).
חוצמזה גם השלמתי סופסוף תהליך יצירתי חשוב שהתחיל ב2009, העסיק אותי מאוד עד 2016 ומאז רבץ על מצפוני כמו גופה חנוטה בארון. לפני כמה שבועות אזרתי אומץ לנער ממנו את האבק, לתעדף אותו על פני תהליכים אחרים שאני מקדם, ולהביא אותו בהצלחה לקו הסיום.
הטריק היה לא לחכות שיתפנה לי פרק זמן משמעותי לעסוק בזה, אלא להחליט לטפל בזה קצת כל יום, אפילו רק שעה בשבוע. התקדמות איטית היא עדיין התקדמות. אחרי שהתחלתי נשאבתי לזה פנימה בהנאה, ובניגוד לעבר הרגשתי שהפעם אני גם יודע מה אני עושה ואיך להימנע מלכרות בורות לעצמי ואז ליפול אליהם.
חששתי שאולי כבר ארגיש לא מחובר ליצירה הזו ושהיא תרגיש לי לא רלוונטית, אבל הופתעתי לטובה משנינויות טקסטואליות וסוכריות מוזיקליות שכבר הספקתי לשכוח, נזכרתי בחלקים מעצמי שהגישה אליהם הסתיידה וכוסתה בחולות הזמן, ונשטפתי ברגשות העמוקים והעוצמתיים שנשתמרו במוזיקה והשתחררו בהווה כמו בוקה של יין יקר ערך.
בשבועות הקרובים הפג הזה ישתחרר לאוויר העולם, מה שאולי יניע סדרה של תגובות שרשרת בעולמי כמו משק כנפיים צבעוניות של פרפר חופשי ונועז.
המחשבה שמשהו שהיה תקוע זמן רב כל כך יכול להשתחרר ולהיפתר ברגע של הבשלה זורעת בי תקווה גם לגבי שאר החלומות שטרם הוגשמו.
