השבוע קראתי את Jonathan Livingston Seagull.
הזמנתי את הספר באמזון בעקבות ההתייחסות אליו באלבום האחרון והמופלא של Sampha.
כמובן שלא התקשיתי למצוא את עצמי בשחף המוזר שלא מסתפק בתעופה איטית למרחקים קצרים רק בשביל לריב עם השחפים האחרים על פירורי לחם ומקדיש את כל זמנו לאימונים וניסויים בתעופה לשם התעופה עצמה, גם במחיר של נידוי והגליה.
אהבתי ממש כשהשחף המבוגר מלמד את ג׳ונתן שמהירות מושלמת היא לא מספר, כי כל מספר הוא גבול ולשלמות אין גבולות. הטריק הוא להבין שהוא כבר בכל מקום ובכל זמן, ושלעוף גבוה זה לדעת את המשמעות של אהבה וחסד… וזה הדבר הכי קשה, עוצמתי ומהנה.
נשארתי עם המסר של חופש, כמו הרגע שג׳ונתן מסביר לשחף הצעיר שלא יכול להזיז את הכנף שהוא חופשי להיות עצמו האמיתי, כאן ועכשיו, ושדבר לא יכול לעמוד בדרכו.
חופשי ממה שנדמה כמגבלות גופניות, מהמבטים הביקורתיים והלחישות הרעילות של החברה, מהכלא המחשבתי שבניתי לעצמי.
חופשי לעוף לאן שרק ארצה.
