הכרתי את ״האניבאני״ לראשונה בתחילת 2006 כשאספתי אותה מהדאנג׳ן במחוך אדום ושופע כל טוב. היא היתה בת 18 וחודש ואני הייתי בן 31 ובהפסקה זמנית מאוד מהקשר עם תהום שהתחיל שלושה חודשים קודם לכן. (תהום ראתה אותי איתה וסנטה בקנאה ״מה קרה דן, פעם היה לך טעם״).
ב2010 האניבאני התפנתה מקשר ארוך והתחלתי לחזר אחריה נמרצות. היא היתה בת 22 ומטריפה בכל מובן. כשהצלחתי לבסוף להעמיס אותה היא התלוננה שאנחנו מכירות כבר 4 שנים ועוד לא כתבתי עליה שיר, מה שהעניק את המוזה לשלושה שירים מהאלבום.
״עד שנמצא מקום״ נכתב כפנטזיה רומנטית משפריצת פרומונים על יציאה לחופשה בתחילת קשר מדליק ואופטימי, אך ככל שעבדתי עליו התקלפו ממנו שכבות של פלסטיק ונצנצים והוא העמיק ונהיה רוחני וסמלי יותר.
האניבאני בואי נברח מכאן
אנ׳לא יכול יותר
העיר הזאת עושה לי בלאגן במוח
(או מה שנשאר ממנו)
קחי איתך רק תיק קטן
בגד ים וגופיה ורודה
נמריא אל הלא נודע
עד שנמצא מקום
גבוה
עמוק
רוגע
מתוק
שופע
צלול
פורח
בתול
לראות זריחה מהר גדול
לצלול עמוק בים כחול
לרקוד עד שהלילה מסתחרר
וכוכבים נופלים
להשתובב בין הסדינים
לצחוק כמו ילדים קטנים
להתדיין כמו שפנים
על כוס מיץ גזר
חלום של כלור ותכלת
שיער זהוב ועור צרוב שמש
רוח בין ערביים נגיעות קטנות
להתנודד כמו שיכור
על פני גלים של אהבת אמת
להתנפץ ברעד אל החוף שלך
גבוה
עמוק
רוגע
מתוק
שופע
צלול
פורח
שמח
האניבאני בואי נברח מכאן
ניתן להאזין לאלבום בשלמותו בשירות הסטרימינג הקרוב ללבכן.
