מתחת לפרווה

אתמול אחה"צ נשכבנו על הדשא שמול הקניון, היורש ואני, צחקנו ודמיינו שהדקלים הם חייזרים מעופפים, עד שבא שומר וצעק לנו : "ילדים, לקום מהדשא !" .

כשחזרתי הביתה לפנות ערב הקלטתי במשך שעה את הטריפוליטאים הדתיים, ולאחר שהם הלכו הלכתי למיטה לנוח קצת, ודלת חדר השינה נטרקה מאחורי. המחשבות על העבודה שעוד מחכה לי וכן רעב לעוף שחיכה לי במקרר גרמו לי לזנוח את רעיון השינה לעת עתה ולקום, אלא שאז התברר לי לחרדתי שננעלתי בפנים.

הדלתות בקן הציפורים ישנות ובעייתיות, והלשונית נתקעה בתוך הקיר וסירבה להגיב לטלטולי הידית. זה כבר קרה בעבר, אבל תמיד תנועה נכונה עם הידית פתרה את זה. אך לא הפעם, לא משנה כמה חזק הורדתי ומשכתי. חיפשתי בארון הצעצועים של היורש כלי להיעזר בו, אבל פרט למטקות לא מצאתי שומדבר שעשוי לעזור. (חוץ מספיידרמן, אם הוא היה אמיתי). במקרים כאלו המחשבה מהירה וסיבובית, והבנתי היטב שהזמן לא משחק כאן בכלל. אשאר כאן עד קץ ימי אם לא אמצא פתרון.

בינתיים גם התחיל להיות לי פיפי ברמה שדרשה התייחסות מיידית, ולאחר לבטים כבדים השתנתי בקשת דרך התריסים אל החצר למטה. ואז עלה לי רעיון, לבדוק בתיק ההופעות שלי שמונח על ראש הארון אם יש שם מברג. מה רבה היתה שמחתי לראות אותו שוכב שם, בתא הקטן. התחלתי לבצע שפטים במנגון הדלת בעזרת המברג, ולנסות לשכנע את הלשונית להיכנס חזרה לדלת או לחילופין לשכנע את כל המנגון ללכת קיבינימט. מצדי אפילו שהדלת תישבר, אני רוצה החוצה !!!

הדלת חרקה ונמתחה, רווח נוצר בין המנגנון לדלת, המשכתי לדקור ולהכות עם המברג דקות ארוכות, עד שלבסוף נשברה הלשונית ויצאתי לחופשי, מיוזע מאוד אך גאה.

לאחר שטרפתי את העוף ונחתי קצת התחלתי להרגיש מאוד לא טוב. נזלת שכל היום בצבצה לי בקלילות התחילה לזרום כנהרות בבל, הרגשתי את החום עולה ואת הגוף נחלש, וחשבתי לעצמי שאסדר את כל הבלאגן בבוקר, עכשיו זה זמן לישון. עבר עלי לילה חולה ומסוייט. הזעתי במיטה, חלמתי חלומות מוזרים, ומדי פעם קמתי רטוב לגמרי להכין לעצמי תה, להחליף בגדים, לרוקן את הנזלת, ולקחת כדור.

כבר הייתי משופע לפני שבועיים וחשבתי שבזאת שילמתי את מס החולי לסתיו זה, אך כנראה שלאלוהים היו מחשבות אחרות בנושא.

עכשיו כל הבית הפוך, תכולת ארון הצעצועים של היורש עדיין מפוזרת בחדר השינה, שאריות העוף על השולחן, המברג ההירואי שוכב במרכזה של ערימת שבבים שהתפוררו מהדלת כאנדרטת זכרון לקרב האיתנים שהתחולל, כלים בכיור, חתיכות טישו בכל מקום, כביסה על החבל, והכוח שלי לסדר את כל זה שואף לאפס. (אבל אני אסדר את זה אניווי, נו מה.) וחוצמזה גם איכשהו מפה לשם הצטברו לי הרבה "שיעורי בית" בעבודה, שמחכים רק לי. סופ"ש לא היה לי למעשה, כי עבדתי במהלכו 24 שעות מפרכות, וזו לא צורה לחיות בה, סעמק.