מאשתי הראשונה החלטתי לבסוף להתגרש בגיל 24 אחרי שמונה שנים וחצי, כי הרגשתי שזה כבר או להיפרד או להתאבד.
בנישואין עם תהום נתתי את כולי במשך העשור האחרון (ובחלקים נרחבים מהעשור שקדם לו), שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב, רק כדי להתרסק, להתאכזב, לעבור התעללות חוזרת ונשנית, הרעבה מינית ורגשית, השפלות מעמיקות ועקביות שהורידו לי את הבטחון העצמי לקרשים, ולהמשיך לתת את כולי שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב, להכיל, להבליג, ללכת איתה שנתיים וחצי לטיפול מיני זוגי, להמתין, לנסות לשנות דפוסים והתנהגות, לקבל את עשרות הגברים שיצאה ושכבה איתם במשך כל הזמן הזה לעיניי ולא לעיניי תוך הפקרה של כללי בטיחות, אתיקה בדסמית ודינמיקה זוגית בריאה; כשאני שומר כל הזמן הזה על נאמנות מוחלטת, שקיפות, הבנה, עידוד, תמיכה, טיפול, טקט והענקה כלכלית, רגשית ומעשית בכל הרמות.
איני יכול עוד.
לא אסכים יותר למכסה של סיר לחץ על הרגשות שמותר לי להרגיש ולבטא כי היא לא מסוגלת להתמודד עם שיקוף הרגשות שההתעללות האלימה שלה גורמת לי. לא מוכן להקיז דם בשבילה ורק לשמוע אותה מתלוננת שהוא הכתים לה את החולצה. לא מוכן להרגיש שאין לי אוויר, שהיא חונקת אותי ומהדקת את הלפיתה על הצוואר שלי מתוך החרדות שלה שחסרות כל קשר למציאות. לא אקבל סצנות קנאה ילדותיות והרסניות אחרי כל מה שהכלתי וספגתי ממנה. הרווחתי את הזכות למעט חופש פעולה ביושר רב וביסורים קשים. לא יתכן שלא משנה כמה אני נותן, מלטף, מחבק, מקשיב, תומך, משתף... שומדבר אף פעם לא מספיק בשבילה.
ולא יתכן שאם לפתע בטעות יצא שקצת טוב ונעים לי, זו הופכת להיות משימה לאומית בשבילה לחרב את זה עם וידוא הריגה, כך שלא יהיה סיכוי שאוכל לישון בלילה בלי להכפיל פי 4 את מינון כדורי השינה וההרגעה ולכלות את בקבוק הטקילה.
לפני שלוש שנים כשהמצב כבר היה ממש גרוע אמרנו שנלך לטיפול זוגי מיני, ואם הוא לא יצלח אז נראה מה עושות. הטיפול נכשל כשלון חרוץ. עכשיו הגיע הזמן לדרכים חדשות ולאור ההתנהגות שלה מאוד יתכן שהדרכים שלנו יפרדו מאוד בקרוב, כי אם לא זו תהיה סוף הדרך בשבילי. אני לא יכול יותר.
