הכי קשה זה הבדידות, והרבה ממנה היא self–inflicted.
אני מקבל הרבה הצעות נדיבות להיפגש, להתארח, לשתף, לדבר, ואני באמת מעריך אותן.
זה פשוט שכשזה לא מדויק לי (בגלל עומק ומורכבות השריטות והצלקות והצרכים החריגים שלי) זה נהיה לי מכביד יותר ממועיל, במיוחד כשאני במצב פצע פתוח ומדמם ככה.
אסור לי להשתמש בפלסטרים אנושיים. (חברה משמעותית פרה-פרה היסטורית עוד מלפני המצאת הטי רקס הזכירה לי).
עברנו בהצלחה את פגישת הגישור עם עורכת הדין האהובה. (זה נשמע כמו אוקסימורון אבל במקרה שלה לא) והיא מתחילה לעבוד על הסכם.
אני ממשיך להסתגר בתאי ולמסך את עצמי בכוהל ובכדורי הרגעה ושינה כי אנחנו בדירה פה כמו חביות TNT מחוררות, גפרורים בוערים, כבשים מיוחמות וזאבים מורעבים, וכולם מעורבבים יחד באותה מטאפורה. נדרשת עדינות מירבית, כמו כשאת מסיעה את סבתא שלך לבית החולים עם שברים בגפיים במהלך סופת שלגים כשהיא עם ספל תה רותח מלא ביד.
עכשיו הגיע הזמן בשבילי למצוא בבהילות מלונה זמנית ומדור קבוע. זה קשה לבד, אבל אני הבנאדם הכי שפוי, חיוני וקשוח שאני מכיר.
