היום קמתי עם שעון בחמש,
הלכתי לים, תרגלתי מדיטציה וצילמתי reel כי היה מאוד יפה בדמדומי הזריחה.
המשכתי ל4 ק״מ הליכה לג׳ים, אימון משקולות, 2 ק״מ צעידה מיוזעת לדירה של תהום, ו7 קומות ברגל. צלצלתי בדלת מתנשף ובוער על פי הסיכום שקבעתי וטוב שכך כי היא עוד היתה שם במפתיע בטישירט שקניתי לה ותחתונים.
היא גם חזרה מוקדם במפתיע בדיוק כשהתארגנתי לצאת אחה״צ, ומרוב בלבול שכחתי למרוח פולידין ולשים פלסטר על הפצעים מהזכוכית במלונה ששברתי (650 ש״ח התיקון). לא היה פולידין בגוד פארם ליד המלונה אמש והיום לא היה לי זמן לקנות.
אני משלם יותר מ300 שקל ללילה במלונה בנוסף לדמי השכירות החודשיים בדירה כדי שלא יהיה את המתח והכאב הזה שכרוך בלהיפגש.
פעלתי למציאת דירה, צעקתי בטלפון על הבנק, עבדתי שעתיים וחצי, הלכתי 2.5 ק״מ בשמש לראות דירה, הלכתי עוד 2 ק״מ בשמש לראות עוד דירה.
חזרתי לדירה של תהום, הזמנתי זבל לאכול כי הבנתי לפתע שבערב הכל יהיה סגור בגלל החג של היהודים.
עשיתי תרגילי פיתוח שמיעה, תרגילי מוח (שוב מתדרדר בדירוג ומתקשה להתמקד), אימון גיטרה, (לא לגמרי עומד בקצב של השיעורים בשבועות האחרונים).
הלכתי ק״מ לחנת האוטובוס ועוד ק״מ עד הדירה השלישית שראיתי, תוך כדי צעקתי פעמיים על הבנק בטלפון. אני לקוח של הסניף 24 שנים, אני לא מבין בשביל מה אני צריך בנק אם הם לא שם לסייע לי בשעה הכי קשה שלי בתקופה הזו. ואני ממש לא לקוח בעייתי.
הלכתי עוד 3 ק״מ בשקיעה מערבה חזרה למלונה. במהלך כל היום צעקתי על חברות שניסו להתקרב. במהלך העבודה ביקשתי סליחה רגע והלכתי לצרוח לתוך כריות. אני לא גאה בזה אבל זה נורא קשה להיות הומלס.
אני כל הזמן פוחד שאאבד את המפתח, את הארנק, את הפון איכרים. מיליון כדורים באוויר כל הזמן, תיק כבד ועמוס על הגב, חמש מאות ערוצי מחשבה במקביל, ואני מאוד מאוד לבד, ואף אחת לא יכולה לעזור. אין לי בית, אין לי כסף כי לא משלמים לי מה שחייבות לי. איימתי לבוא לגבות עם חבריי הטובים מבער, נבוט ולום.
אין לי גם איך להתבטא כי האייפון איכרים הזה נועד לסינים כפריים עם אצבעות דקות וזה סיוט מזוין לכתוב בו ולהתכתב איתו.
סליחה על הפוסט המשעמם, החיים שלי לא מאוד מעניינים לאחרונה.
תשעה באב שמח, תרבחו, תסעדו ותזדיינו.
זה אף פעם לא קשה להרגיש מתי כבר לא כזה אוהבות אותך כשההזדקקות שלך מתממשת ובאה לידי ביטי.
