מתחת לפרווה

אוקיי נראה לי שאני בהתמוטטות עצבים.

קמתי ב3 בלילה במלונה ולא הצלחתי להמשיך לישון.

לקראת 4 ויתרתי, הכנתי סלט מרוב הירקות שנשארו במקרר, ארזתי את הכל וירדתי לים להשתכשך בחשכה. הלבנה היתה בדרך לשקוע מעל הכנסיה היפה בכיכר קדומים והשתקפה על פני המים. בחודש הבא בעזרת השמש אתפוס אותה שם.

ב6 עזבתי את המלונה וסחבתי את הכל לדירה של תהום (שתי תחנות ברק״ל+ק״מ ברגל) בשתי נגלות עמוסות וכבדות. התחלתי לערוך את הטיימלפס שצילמתי אתמול בכיכר השעון (6300 פריימים!). עברתי על הטיוטה השניה של הסכם הגירושין והעברתי את חלקי השני בתשלום השני. (בשבוע הבא חותמות).

ב9:30 התחלתי סשן הקלטה של 3 שעות, וב13:00 הגעתי לדירה החדשה לפגוש את הדייר הקודם כדי שיוריד את בסיס המיטה המכוער שהשאיר שם. המובילים של המקרר התקשרו שהם בדרך וקפצתי לכספומט להוציא עבורם מזומן.

המקרר הגיע עטוף בניילון נצמד כזה שהיה קשה להסיר, וכל מיני מדבקות מעצבנות בפנים. כשסיימתי להתקוטט איתו חזרתי לדירה של תהום במה שהרגיש כמו התקף חרדה. מי אני ומה זה החיים המוזרים האלה? הדירה החדשה ענקית, ריקה, לבנה ומהדהדת. הרגשתי שאני לא יודע בכלל מאיפה להתחיל ואין לי כוח להמשיך לנוע.

אכלתי שתי פרוסות לחם קל עם טחינה ופסטרמה (הדיאטה שלי בנויה כך שאני כמעט לא צורך פחמימות במהלך היום ורק שותה אותן בלילה), המשכתי לערוך את הטיימלפס וניסיתי להירגע ולתכנן את המשך היום.

התחלתי לשרטט לעצמי תכנית, והסעיף הראשון שכתבתי היה קודם כל להירגע ולתרגל נשימות 4-7-8 במשך חמש דקות. ביצעתי ואז המשכתי לתכנן.

ואז היה טלפון, וזו היתה מורן ממרפאת לוינסקי, שם עשיתי בדיקות STD לפני שבוע. בעודה מזדהה ומתחילה לדבר עלה בדעתי שאם היא מתקשרת זה סימן שיש לי איידס כי אם הכל בסדר הם לא מתקשרים. היא אמרה שבדיקת הלוע שלי יצאה גבולית לזיבה ושעליי לבוא בהקדם לקבל זריקה בתחת. לא היו לי שום תסמינים ואי אפשר לדעת מתי זה קרה. הבדיקה לא יצאה חיובית אבל גם לא שלילית. אגש לשם לקבל את הזריקה מחר בצוהריים.

בשלב הזה כבר הבנתי שאני בשיאו של הFuckning וזה איכשהו הניע אותי לפעולה.

קיפלתי את הבגדים שכבסתי אתמול, הנחתי ליד את הדלת את כל הדברים שהבאתי בבוקר מהמלונה פלוס שני מזרני שטח ושק״ש. הזמנתי רכב. הלכתי להביא אותו ובדרך עברתי בחנות המשקאות. חזרתי עם הרכב לדירה של תהום, הורדתי את הדברים (שבקושי נכנסו לרכב). נסעתי לדירה החדשה ונזהרתי לא לעשות תאונה.

למרבה המזל היתה חניה ממש ממול. העליתי את הדברים לדירה. הכנסתי את מה שצריך קירור למקרר החדש שהתקרר בינתיים. החזרתי את הרכב. חזרתי לדירה של תהום לכתוב את הפוסט ולסיים את התהליך של הטיימלפס שעדיין מרנדר.

במהלך היום הייתי צריך להדוף כמה וכמה הצעות עזרה ועצות שלא התאימו ולא היו מדויקות לי. הצורך לסרב בנימוס לכולם מאוד מכביד עליי, ויוצא שבמקום לעזור רק מתישות אותי יותר. ברור לי שהכוונות של כולן טובות ושכולן באות מאהבה ואיכפתיות, אבל אני זה מה ומי שאני, עם שריטות ודפיקויות וסרטים ועומס משימתי מטורף. אני מתחיל מחדש וצריך שהכל יהיה נקי ונכון. "I'll suffer with pride". עם מה שצריך להתמודד אני יודע להתמודד, אני בעיקר צריך הקשבה, אמפתיה והכלה, וזה מה שהכי קשה לי למצוא. במקום זה אני עוד מרגיש שאני מעליב ופוגע, וזה הדבר האחרון שאני רוצה.

תיכף אסיים פה ואצא חזרה לדירה החדשה, ללילה הראשון על מזרן השטח. בדרך אעבור בסופר ואקנה סבון ושמפו. כשאגיע אתקלח (אני מזיע כמו סוס בסאונה רטובה), אשתה (שאלתי בחנות אם יש להם משהו עם יותר מ100% אלכוהול) ואקח מינון גבוה של כדורים. חייב לישון כבר.

השארתי לתהום אבוקדו וחצי ומנגו מעולה שנשארו לי מהמלונה, כדי שיישאר לה טעם מתוק ממני.

(סליחה שעוד לא הספקתי להגיב לתגובות של הפוסט הקודם, מבטיח שאגיע גם לזה.)

((תמונות מאייפון האיכרים))

https://www.instagram.com/reel/C-46N_JIV-x/?igsh=MW5ncmtxNWdtOGFlaQ==