מתחת לפרווה

כשחזרנו בשש בערב היתה לנו תכנית מבריקה לישון שעתיים ואז להעביר ערב נחמד, הבעיה היא שהתעוררנו רק בחצות. לפתע פקחתי את עיני וחיפשתי אותה לידי... תופפתי עם כף היד על המיטה (בהיותה רזה לפעמים צריך לחפש הרבה) אך היא לא היתה שם. אפילו לא שמתי לב כשהתעוררה רבע שעה קודם לכן.
.........

בשישי אחה"צ כשהיא חזרה מעולמה השכבתי אותה לישון (סגרה 30 שעות עירנות רצופות המסכנה, כשהמסיבה באמצע) ובינתיים עשיתי ספונג'ה, קצת קניות, והכנתי צלי שוקי הודו ופירה. בערב הערתי אותה והעברנו כמה שעות שקטות ורגועות בטרם חזרנו לישון. היו לנו תכניות לשבת.

בשבת התעוררנו בחמש וחצי, בלי אלף. (התעורר ויכוח, האם לאלף יש שפתיים) .
היא פצועה ומסומנת בטירוף, ואני בקושי זז, שרירי הירכיים תפוסים מהשור המנוול, המכה בגב התחתון מכשנפלנו מהטרמפולינה, והשריטות ששרטה אותי בגב כשהזדיינו.
התארגנות זריזה עם מוסיקת קאנטרי (עדיין בהשפעת המסיבה), קפיצה לצפון העיר להביא נעלי הליכה בשבילה ולהאכיל את החתול, ואז התיישבתי אני במושב הנהג של מזדי מכונית השרד ודהרנו מזרחה ודרומה, לכיוון ים המלח.

היא לבשה סוודר סגול ולא לבשה חזיה והצטערתי שאני צריך להתסכל על הכביש ולא עליה. שוחחנו על מערכות יחסים וצמיחה אישית. את העצירה הראשונה עשינו ב"פני הים" לצידו של גמל דוגמן. כשהתחבקנו דמותינו השתקפו על שמשת המכונית. "תראי... אנחנו יפים" . הסברתי לה את משמעותו של המושג "פני הים" (אני מש"צ... מדריך שלח צעיר. ואת נעורי ביליתי בחוגי סיור) והמשכנו לרדת לכיוון המקום הנמוך, אני מעדיף להגיד 'עמוק' בעולם.

את העצירה הבאה (בעצם היתה עוד אחת באמצע, פיפי ושוקו) עשינו במרכז המבקרים של ahava. השם משך אותנו. את האטרקציה הזו אפשר לשווק כ"מקום המשעמם ביותר בעולם" והעלמה ריחמה על התיירים שהובאו לשם באוטובוסים ואולצו לצפות בהרצאה השיווקית. (נהניתי לראות איך היא אלרגית לשיווקיות והמוניות עוד יותר אפילו ממני).

הסברתי לה על מצוק ההעתקים, על היותו של מדבר יהודה "מדבר בצל גשם" (ובאמת שמש חמימה ומקסימה ליוותה את יומנו, ללא ענן בשמיים), ועל איך יהושוע בן נון הפיל את חומות יריחו (שחלפנו על פניה) בעזרת האמונה ותקיעות שופר. רצינו לאכול בטרם נתחיל את המסלול, אך המסעדה בעין גדי היתה סגורה. במקום זה לעסנו בחוסר חשק מופגן סנדוויץ' טונה מהקיוסק, שהיה יבשושי ונראה שהורכב בהשראת ים המוות שהיה פרוש ענק וכחול תחתינו. אך הוא בהחלט היה אפקטיבי בלסתום את הרעב ולהוציא את התיאבון לשעות ארוכות.

השומר הנחמד בבוטקה בכניסה לנחל ערוגות המרהיב הסביר לנו על המסלול (שעה למפל, עוד חצי שעה לבריכות העליונות) וביקש לא לעשן בשמורה. אישרתי במבט אמין, וחשבתי שמוטב לא לשאול אם להזדיין מותר. זו סתם שאלת קיטבג, והוא נראה בעולם משלו, כפי שניתן לצפות מאדם שעבודתו היא לשבת בבוטקה בכניסה לנחל ערוגות. אני מניח שאין שם הרבה executive pressure. מצד שני, בטח יש שם עוד כמה עובדים, והם נלחמים ביניהם על חלקות ההשתנה הקטנות שלהם. בהיעדר דברים גדולים דברים קטנים נוטים לקבל חשיבות גדולה. (מחשבה של מזוכיסטים, של דרמה קווינז...)

התרחקנו כמה עשרות מטרים אל תוך הנחל, ואז גיליתי שהזיפו נשארה באוטו. כנראה שהשומר כישף אותה, והוא לא כזה תמים כמו שהוא נראה. החלטתי שנסתדר בלי, ושמחתי שהבאתי איתי את בקבוק הקוורבו גולד. האווירה בינינו היתה פתוחה וקסומה, אנחנו כבר יכולים גם לשתוק ביחד. ומדי פעם אנחנו פורצים בשטף צחוק כזה, ואני נהנה לשמוע אותה מדברת. (שזה קונספט די חדש עבורי, להנות מלשמוע את האישה מדברת. מעניין מתי זה יעבור).

הסברתי לה על מעיינות שכבה (מי השטפונות מחלחלים דרך חריצים בסלעים, נלכדים בין שכבות סלעים בלתי עבירות, ואז נובעים בלחץ המים), שרתי לה שירי סיירים, ועל השביל הפתוח הורדתי אותה על ברכיה, פכפוך המים בערוץ הירוק למטה, השמיים הכחולים עם ענני כבשה דקיקים ואווריריים, מצוקים פריכים משני הצדדים, וצילמתי אותה מוצצת לי. (גם היא צילמה אותי מהזווית שלה... עם כובע הבוקרים האדום ומכנסי הקורדרוי הקצרים, ומאחורה ההר, וזה נראה פאקינג מודבק בפוטושופ מרוב שזה חד) . אחר כך התיישבנו בפינה נסתרת בסבך ליד הפלג, דיברנו ושתינו מהקוורבו. המשכנו ללכת לאורך תחתית הערוץ, בין הצמחייה, עם הנעליים כבר במים. היא התחככה על גזע עץ מאוזן ששכב, מאוד אותנטי באמצע הדרך והיינו חייבים לטפס מעליו. (היא הלכה ממש יפה כל הדרך, במרץ וקופצנות, ולא התלוננה אפילו פעם אחת).

כשהגענו למפל המדובר מצאנו שם לצערנו כמה עשרות ישראלים עם ילדיהם, ומה שאמור היה להיות שיא המסלול הפך לאווירת ברמצווה ביהוד. הצעתי שהיא תאתר מעשן, תשאל אם יש לו מצית וכשיביא לה תזדהה כפקחית סמוייה ותגיד לו : "היתה לך מצית ! אתה לא יודע שאסור לעשן בשמורה? אתה תקבל אותה בחזרה בכניסה" ... אבל חרף הפרופיילינג החד שלה ("הנה, הוא יש לו פרצוף של מעשן") כולם התנהגו למופת ואיש לא שלף.

התעייפנו מההמולה ועלינו חזרה למסלול. עמדנו על פרשת דרכים. לחזור או להמשיך לברכות העליונות. שאלתי אותה מה היא חושבת. היא הפגינה פלגמטיות. הצעתי שנטיל מטבע, ובמקום מטבע השתמשתי בנעל קרוקס סגולה ומיניאטורית, מחזיק מפתחות שהביא לי פעם היורש. יצא שחוזרים. שאלתי אותה איך היא מרגישה עם התוצאה, והיא הוסיפה להתפלגמט. התחלנו לפסוע לכיוון היציאה, ואז נעצרתי, קראתי לה, ואמרתי לה שעולים לברכות העליונות.

בדרך הזו האווירה היתה שקטה בהרבה. היינו כמעט לבד, וגם אלו שנתקלנו בהם היו מזן המתבודדים או הזוגות החרמנים, ולא משפחות בורגניות קולניות. לבסוף הגענו לסוף המסלול, הברכה העליונה מכולן. מבודדת ומכושפת, סלעים לבנים חלקים מסביב. התפשטתי (מלבד הנעליים) ונכנסתי פנימה בעוד היא מצלמת. קראתי לה להצטרף. היא שאלה איך המים, והשבתי שמצויינים. (תמיד, לא משנה כמה קר במים, הפרייאר שנכנס ראשון יגיד שהם נהדרים ושאלו שלא נכנסים לא יודעים מה הם מפסידים...) . היה תענוג לראות אותה מתפשטת ונכנסת. היה מדהים להרגיש את חום גופה מבעד לקור המים הטהורים. אבל היה פאקינג קר, ויצאתי להתלבש ולצלם אותה. היא המשיכה להשתכשך בהנאה עוד דקות ארוכות.

כשבאנו ללכת הגיעו זוג צעירות ואפילו היה להן אש, ואז גמענו את הדרך חזרה במרץ. תליתי את הגרביים לייבוש על החלון, אכלנו פיתה דרוזית עם לבנה וזיתים ועוד אחת עם שוקולד, בירושלים הקדושה עצרתי להשתין, השקיעה היתה מרהיבה בצבעים של אדום וכתום וורוד, ועם רדת החשכה חזרנו הביתה, לקן הציפורים.

הנה החלק המהוגן יותר של התמונות שצילמנו במצלמתה המעולה :

http://www.thecage.co.il/coppermine/thumbnails.php?album=1918