מתחת לפרווה

(בעצת הקוראות הנבונות אני לא מבטל את התור לאורולוג, מיהרתי לשמוח. התסמינים מינוריים אבל עדיין שם, וגם נודדים דרומה איף יו נו ווט איי מין). 

כל השבוע עלה על גדותיו מפעלתנות מ5 בבוקר ברציפות עד 21, אבל אתמול היה השיא מבחינת האינטנסיביות.

אימונים, סידורים, נקיונות, טלפונים, בירוקרטיה, ענייני בריאות, קניות, התרוצצויות, ענייני משפט,  עבודה, התקנות, הרכבת ספריה, מלאכות בית, עוד עבודה, עוד עבודה, עוד טלפונים, עוד מלאכות בית… מעייף ממש רק לחשוב על לפרט את כל זה, ולבטח יהיה מייגע לקרוא.

הייתי עם לקוחות עד השעה 20:00, וידעתי שלא אצליח לקחת כדורים כבר ב21:00 כפי שהקפדתי לעשות כל השבוע (ונרדמתי רצוץ ב21:30 במקום בו הייתי באותו הרגע).

אחרי ההקלטה הכנתי ואכלתי חביתה עם פטריות, החזרתי טלפון לאבא שלי ששוב נפצע בעודו מנסה לקום מהכסא, ובאתי לפרוס מצעים כהכנה ללילה הראשון שלי במיטה אמיתית מאז השבעה באוגוסט. זו גם היתה הפעם הראשונה שהחלפתי מאז ציפה וסדין. רציתי לחכות עם סמלי הארעיות ספוגי אבק הדרכים האלה עד שתגיע המיטה הסגולה.

שלפתי מהניילונים בחגיגיות את המצעים החדשים שחיכו בהתרגשות לרגע הזה וסידרתי את המיטה. הסדין הבורדו הפיץ ריח מוזר ולא נעים, משהו תעשייתי/פלסטי של מפעל. חשבתי שזה יתפוגג וניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא נורא, אבל הריח עמד בחלל החדר והשתלט על ניחוח העץ החדש והנעים של המיטה.

הייתי סדוק מעייפות, אך בכל זאת הסרתי את הסדין, כיבסתי אותו בתכנית המהירה (14 דק׳), ולאחר מכן הכנסתי למייבש. החלטתי שלא אקח כדורים לפני שאפרוס אותו מחדש על המיטה הסגולה, נקי וריחני, כדי שלא יצא בסוף שאירדם בלי סדין ואכעס על עצמי בבוקר.

זה היה, כמו כל המהלך וכמו כל הדברים החדשים והטובים שקניתי, אקט של אהבה עצמית.

אני כל כך רגיל להשקיע בדמות האהבה ולוותר עליי.

עכשיו אני דמות האהבה של עצמי. 

היום בצוהריים הבנתי שהמנהל הפסיכופת שתכנן לי את הלו״ז חייב לנוח הסופ״ש הזה כי הוא קלירלי התחרפן, ושכל יתר המטלות שתכנן להיום ולמחר יחכו לשבוע או לחודש הבא.