תהליך הרי-מאסטרינג של האלבום השני שלי מ2003 שמעולם לא ראה אור ממשיך ומתקרב לסיום, וזה כמו תהליך של השחזת סכין או ליטוש יהלום.
זה מדהים כמה מעט השתניתי מאז, וכמה השירים רלוונטיים. כתיבתם החלה לאחר גירושיי הראשונים ב2000 והסתיימה באמצע הקשר עם המיתולוגית ב2002, שנתיים לפני שנפרדתי ממנה, התדרדרתי לקהילת הבדסם וכעבור שנה הכרתי סוטה צעירה שהעסיקה אותי למשך 19 השנים הבאות.
אני מופתע מכמה מסירות התהליך מעורר בי. אני ממש into it, לחשוף, לטהר ולזקק בכל האמצעים המודרנים והטכניקות המתקדמות העומדות לרשותי את נסיון החיים שכבר הספקתי לשכוח מאז ונחקק כשירים מוקלטים, כחוזה ביני לבין עצמי שבעצם הפרתי (ותחת זאת המשכתי לשחזר ולדפוק את הראש בקיר).
אני מתאהב בגירסה התמימה, הדחוסה, התשוקתית והאנרגטית של עצמי שמשפריצה שם לכל עבר.
כבר מת להעלות את זה ולספר כאן את סיפור הרקע לכתיבתו של כל שיר.
מחר בוקר חשוב וכואב.
הערב החרדה חזקה מאוד והידוק הלסת מקרין בלחץ על כל הגוף. צריכת הכימיקלים בהתאם. אני שונא את החולשה הזאת, שלא צריך יותר מהשתקפות של מחשבה חולפת או הד של זכרון כדי לגרום לי להתייפח.
כשהיינו ברבנות בשבוע שעבר הפקידה הנחמדה אמרה לנו שבגלל שהתחתנו אזרחית בדנמרק ללא סיוע אלוהי יתכן שיוותרו לנו על עדים והגשתי בקשה אבל לא עודכנה תשובה בתיק עד כה (בדקתי רק 700 פעמים).
נגיע מחר בלי עדים (מאיפה לעזאזל נביא עדים?) ויתכן שבגלל זה יהיה רק דיון ולא סידור גט. נסגביר להם שהגשנו בקשה והם התעלמו, שההורים שלי קשישים ונכים, אחותי גרה בצפון, הבן באילת. המשפחה של תהום גם לא ממש זמינה. חברים, מכרים ולקוחות עובדים ועסוקים.
אין מדינה שמתאכזרת ומסוכנת יותר לא.נשים ממוצא יהודי ממדינת ישראל.
נהיה חמודות ונקווה שיזרמו (ואם לא נשליך עליהם בייקון).