אתמול כשישבתי לנוח בסלון בשעה הכי יפה בשבוע, השמש השוקעת ליטפה את הצמחים וחברה כתבה ושאלה איך אני. עניתי שבהודיה ובכאב.
אלו לא הפכים.
אני כמובן בהודיה על הדברים הטובים; על כך ששתיתי השבוע פחות מבשבוע שעבר, בו שתיתי פחות מהשבוע שקדם לו. פיתחתי מגוון טכניקות שעובדות ואני מצליח ברוב הלילות להשליט יותר כוונה וסדר בצריכת החומרים.
אני בהודיה על הבית היפה שיצרתי, על הלקוחות המתרבים והיכולת שלי לעזור לא.נשים להתבטא, על החברות הטובות, על הקוראות הנאמנות, על הבן האהוב והמוצלח, על הגיטרות והכישורים שרכשתי בשנים האחרונות. על האלבומים החדשים המצויינים שיוצאים לאחרונה מלהקות ויוצרים שאני מעריץ (יצא אלבום חדש של הקיור אחרי 16 שנה! והוא נהדר, חריף ומרסק!) ועל עוד המון דברים טובים בעולם ובחיים שלי.
אני בהודיה גם על הכאב. על הדמעות שממשיכות להתפרץ אינספור פעמים ביום. על הלב הריק והפצוע, על החרדה שמתגברת ככל שהיום מתקדם, על הבדידות והצורך באינטימיות, על החדשות הנוראיות שהפכו לנורמלי הכבר לא חדש.
הכאב הוא רגש ולהרגיש זה לחיות. הדמעות מנקזות את הצער כשהוא מציף הכל והלב עומד לעבור את נקודת הרתיחה, כמו מערכת קירור הידראולית של הנפש. הפצעים גרמו לי לראות א.נשים כפי שהם ולא כפי שהייתי רוצה שיהיו ולהעיז לעשות שינוי. החלל הריק הוא גם נקיון ופוטנציאל. החרדה מלמדת אותי שליטה עצמית וקשיבות. הבדידות שולפת אותי מהקונכיה. הצורך הוא ליבידו בריא ופועם גם אם כבר זמן רב אין לו מענה. המלחמה המזוויעה מחזקת את האמונה שלי בשלום ובזכויות אדם ובצורך להפיץ אהבה ולהיות טוב וסלחני לזולת ולעצמי.
