הבדלים משמעותיים בטמפו, לצד פערים גדולים בנסיון ובפרקטיקה הבדסמית, לצד אילוצי מציאות וחוסר מזל הדעיכו את גחלי התאהבותי לאורך השבועות האחרונים, ויצרו אצלה תחושה של ביקורת ולחץ ואצלי תסכול וחוסר סיפוק. ובאמת עשיתי נסיון כן. ניסיתי להאמין. השקעתי. הרגשתי שיש אזורים שלמים בנפש שלי שהיא לא רוצה לראות ולא מוכנה להבין. תחנות שהרדאר שלה פשוט לא קולט. באופן אינטואטיבי הרחקתי את עצמי ממוקדי פיתוי, מחשיפה פומבית, מכל מה שהיא מכנה "תגובות קיצוניות". עשיתי לא פחות דרך לכיוון העולם שלה משהיא עשתה לשלי.
וכשניסיתי לדבר איתה על זה היום, כשכתבתי לה על הרגשות הטעונים הסוערים והמורעבים שהובילו אותי ללילה ליילי+עניינים עם האקסית אמש, הכעס והפגיעות שלה הרחיקו אותי, שיתקו לי את התקשורת. הרגשתי שככל שאנחנו מדברים על זה ומנסים ללבן, התמונה רק משחירה והיעדר השפה המשותפת בנושאים האלה מסנוור באדום בוהק.
וקיוויתי, למרות שזה אף פעם לא עובד, שאולי זה מה שיעיף לה את הפקק, זה מה שיגרום לה לצאת מהאדישות, להוביל, להכאיב בחזרה. לכל הפחות שיעלה את הנושא לכותרות, שיגרור דיון רציני בינינו, רצוי עם הרבה אמוציות וצעקות, ושמשם אולי תיפתח דרך חדשה ואמיתית יותר.
היא אמרה שאני נשמע לה חסר רגש, אדיש.
אולי אני בהכחשה מטורפת, ואולי אני כבר רגיל, או שלם עם זה או משו.
בסוף נשארנו עם "ככה אני מרגישה", ו"ככה אני מרגיש", והם לא תואמים, שני הככהים האלה.
לפני 15 שנים. 18 בדצמבר 2008 בשעה 21:50
